 |
"פעם הייתי ילדה שהלכה פעמיים בשבוע לספריה ובדרך הביתה הייתי נתקלת ברמזורים ובאנשים שהיו נדים לי בראשם ומצקצקים, היי, ילדה, למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת? ואת הספר הייתי מסיימת עד שהייתי מגיעה הביתה ומתלבטת אם לחזור לספרייה להחליף שוב" (מתוך הספור "פעם הייתי ילדה", עמ` 206).
גילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה, ודי עיקמתי את האף. אני לא מתה על ספרות ישראלית, ובטח ובטח לא על ספורים קצרים.
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אחד הדברים המקסימים בספר הוא שאין כאן התייפייפות הספורים כתובים בלשון ישירה למדי, דבר שאפשר לי להזדהות עם לא מעט דמויות.
איך אפשר לא להזדהות עם הדס, שמספרת בצורה ברורה, גם אם ילדית משהו ש"אבא שלי רופא. רופא בכיר, מנהל מחלקת כירורגיה- ילדים. כל היום הוא מלטף ראשים של ילדים קטנים, מרגיע אותם, מרגיע את ההורים שלהם, לפני ניתוחים ואחרי ניתוחים. ובערב הוא חוזר הביתה בשעה שבע מהמחלקה ומרביץ לאמא. מרביץ המון. מרביץ כואב. מרביץ בלי לרחם. מרביץ" (מתוך הספור "דוגית נוסעת", עמ` 50), או להזדעזע בשקט "כי תמיד לפני השינה, סילביה הרגישה את האצבעות הקרות של הגנן משיחי היסמין, זה שבדרך חזרה מבית הספר תמיד חיכה לה עם מרשמלו נוף והידיים שלו היו קרות מאוד תחת תחתוני הכותנה שלה" (מתוך הספור "סילביה", עמ` 101), או להרגיש צביטה בלב יחד עם אמה של איריסי בספור "איריסי שלי", ולהזיל דמעה בספור "עוגיות הפסח של אריק", המוקדש לזכר אהרון פרידמן, בן דודה של המחברת, שנפל בזמן שירותו הצבאי.
לא אהבתי את כל הספורים, חלק מהם פשוט לא דיברו אלי, אבל אחרים העלו לי חיוך רחב על הפנים, וזה שווה המון.
ודבר אחד אחרון, לגב` יעל שכנאי- עוד!!! אני רוצה עוד!!
פירורי קנמון/ יעל שכנאי
הוצאת רימונים, 2008
208 ע"מ
תגיות: יעל שכנאי, ספורים קצרים, פירורי קנמון, רימונים
מוכר לי
הסיפור על הילדה שנתקעת בעמודים בדרך מהספריה….
נכון?????
את רואה שיש עוד אנשים כמוני?
כשהייתי יותר צעירה אהבתי לקרוא
כאלה ספרים , גם את הילד שקוראים לו" זה" קראתי כשהייתי בערך בת 15 אבל מאז התרחקתי מהסיגנון. חשבתי אולי עוד מעט כשיהיה לי זמן מהמבחנים לשים גם המלצות על ספרים שלי ….
לא אותו סגנון בכלל
רוב הספורים לא קשורים לאלימות, יש לא מעט ספורים שקשורים לאהבה. כל אחד ותחומי העניין שלו :)…
אותך מעניין הפאן הסוציאלי של
הסיפורים ?
אני יותר מתחברת להיסטוריה שבסיפורים
אותי מעניינים
המסכנים.
אני עו"סית בנשמה
הוא מחכה לי על המדף
ואני מתה לקרוא כבר
עכשיו נשאר רק לקרוא את המחכים לסקירה (הפכתי לצב קריאה)
לא נורא
צב צבים צבי הנינג`ה!
קוובאנגה!
פספסת ר`. זה קרוואנגה
להביא לך את ההודעה מראש הבלוג שלי?
(:
תודה.
אני מעדיפה ספרים שאינם סיפורים קצרים.