"חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא. את נאלמת ראשונה, ואחר-כך אני. לך היתה טובה השתיקה, ואותי היא לפתה בגרוני" (עמ' 17)
חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השניה. מאז אורי גרוסמן, הקרוי בשם החיבה "אואי" בספר, נפל ביומה האחרון של המלחמה.
אחרי חמש שנים כותב גרוסמן את ספרו, שאליבא דמנחם פרי הוא ניסיון "למצוא לזה מילים".
חמש שנים לאחר מות בנו קם ערב אחד איש משולחן ארוחת הערב שלו, נפרד מאשתו, ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.
לא פשוט לכתוב על הספר הזה. הוא לא בנוי כספר פרוזה. הוא ספר הבנוי על קולות שונים, כתוב בצורה שדומה יותר למחזה.
לא פשוט לכתוב על ספר כזה, המדבר על אלו שאינם, ובעיקר על אלו שעדיין נמצאים כאן בגופם, אבל בנפשם הם כבר "שם",עם ילדיהם המתים.
מה קורה עם מוֹת?
ראשית, הקול נעלם. היכולת לדבר, לשתף, להכיל. כבר אין את הזוגיות שהייתה. הזוגיות היא אנדרטה לילד שנולד באהבה גדולה, אהבה שלא הצליחה לשמור עליו בחיים.
"-הקול שלָך.
– זה חזר. גם שלךָ.
-כל כך התגעגעתי לקול שלָך.
– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא-
– יותר מאשר לקול שלי, התגעגתי לקול שלָך" (עמ' 8 )
ואחרי האגרוף הזה בבטן, פתאום יש מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה, ובראש ובראשונה, באמירה מאוד קשה ונוקבת,לכלי התקשורת המשחרת לפתחים:
"חיש קל נעטה ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער, וכהרף- עין נטבול את ציפורן העט הכסופה שלנו בדיו השחורה שלו, ושלוש-ארבע, נשאל על הבן, נשאל על הבן, נשאל על הבן! ואם הנחקר לא ייתן תשובות מספקות, אנחנו לא נוותר, לא נוותר, נחזור גם בעוד שעה, ושעתיים, ומחר בבוקר גם, ושוב ושוב נשאל על הבן, ולא נרפה גם אם הנחקר יחשוק את שיניו וינשוך עד כאב את שפתיו, ותספר לי בבקשה איך הוא היה בתור תינוק, ומה אהב לאכול, ומה היה בונה בלגו, ואיזה שיר-ערש היית שר לו… שמע, קרצית הדיו, במס-הכנסה של האינקויזיציה לא היו מענים ככה!" (עמ' 65)
מעניין לראות את ההבדלים המגדריים בין הנשים לגברים בספר הזה. הגברים אינם יכולים להכיל את האבל כפשוטו. הם צריכים לעשות משהו. לעשות פעולה אקטיבית, בין אם מדובר בללכת "לשם", בלסגור את הפה עם מסמרים או להסתובב ולשמוע סיפורי שכול במטרה לשכוח את השכול הפרטי שלך. הנשים לעומתם אבלות בלב שלם, מרשות לעצמן מצד אחד לשקוע באבל, מצד שני לא מפסיקות לדאוג לגברים שלצידן.
ובסופו של דבר, גם אחרי ההשלמה הסופית עם המוות, עדיין נשארת התהיה האנושית ומכמירת הלב כל כך: "לו ניתנה לך האפשרות לבחור- היית שב? היית שב לכאן? אלי? " (עמ' 126).
בדרך כלל הנטיה היא להפריד את הסופר מהספר. אבל בספר הזה זה פשוט בלתי אפשרי, בין בשל בנו המת של הגיבור מכונה "אואי", כי כך ביטא את שמו בילדותו, בין בשל העובדה שהספר הוגדר על ידי אחד העיתונים כ"ספרו האישי ביותר של המחבר" (הערה שאני מסכימה עמה לחלוטין, ולא משנה בכמה טכניקות כתיבה ישתמש כדי להרחיק את הנושא מעצמו), ובין בשל העובדה שגרוסמן, בכשרונו הרב בעברית, מכנה את ההרוג בכינוי הנורא "יקוד" (מלשון עקידה).
את ספרו הקודם של גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", עשיתי טעות וקראתי כשהנסיך יצא למילואים. זה עלה לי בכמה וכמה לילות לבנים.
את הספר הזה הייתי חייבת לקרוא, לחבק באהבה בסוף הקריאה, ולהחביא עמוק עמוק במדף, עד שהעולל יפסיק ללכת למילואים.
לסיכום,
ברבורים, כי יש ספרים שזה פשוט מגיע להם
נופל מחוץ לזמן/ דוד גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
186 עמ'
תגיות: אב שכול, אורי גרוסמן, אמא שכולה, דוד גרוסמן, הורות, הספריה החדשה, מלחמת לבנון השניה, נופל מחוץ לזמן, שכול
אני חיבת לקרוא את הספר
אחרי המלצה כזו כל שנותר לי הוא לרוץ לחנות הקרובה ולשבת לקרוא
אבל יקירה – למה היית צריכה לסיים את הפוסט הזה ככה? התחלתי לבכות כאן על המקלדת. ולי עדיין אין ילדים (או בעל…)
גם אנחנו נבטיח להם שעד גיל 18 שלהם כבר יהיה שלום ולא יהיה יותר צבא???
מחבקת
ועל זה נאמר: חכי חכי 🙂
אל תרוצי לחנות, חכי! ביום רביעי מתחיל שבוע הספר!!!
נשמע מדהים.
את מוזמנת לקבל אותו, עכשיו כשיש לך טיפה'לה זמן 🙂
אקנה בשבוע הספר
את יכולה לקבל אותו בהשאלה לקריאה…
אוי……
מפחיד.
אני אחפש את הספר.
ובטח אפחד לקרוא אותו עד שאמצא אומץ..
שבת שלום!
כמו שאמרתי, אני העזתי לקרוא אותו רק כי העולל בן חודשיים בלבד…
עוד שנה נגיד, אני בספק אם יהיה לי את האומץ
שבת שלום!
כבר קראתי עליו המלצות חמות, אבל אין סיכוי שאקרא אותו בזמן הקרוב. בטח לא כשהבן שלי משרת עכשיו כחייל בודד.
אולי גם לא אח"כ. יש תחומים שהבטן שלי רכה מדי. לא עמיד לכאלה אגרופים.
תודה, בר
שבת שלום לך
♥
מסכימה לגמרי, עופר.
שבת שלום לך, מקווה שאצלך פחות לוהט…
אין סכוי שאקרא. מצד שני, קראתי לפני כמה חודשים דברים שגרוסמן אמר בראיון בארה"ב על השכול שלו (למרות שהיה מובך מאד מהשאלה, כי אינו נוהג לדבר על כך בתקשורת), ולדעתי מעולם לא שמעתי טקסט כל כך, כל כך מדויק על משמעות האובדן.
כאמור, אני לא מחובבותיו הגדולות של גרוסמן, אבל הוא יודע לבטא מילים שבדרך כלל מנגנות על נימי הנפש. אשמח לקבל הפניה לראיון הנ"ל, אם יש לך.
זה הופיע בבלוג של ליאור דיין שכתב ל NRG מארה"ב לפני כשנה.
אחפש אותו 🙂
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb55f4&id=1727
איפשהו במהלך השיחה העלה צ'ארלי רוז את נושא בנו אורי שנהרג בסוף מלחמת לבנון השנייה ופרצופו של גרוסמן השתנה תוך שנייה. פתאום כשנושא בנו הועלה פניו נשמטו תוך רגע והוא הפך תוך שניות למשהו שהזכיר אדם מת. או אחד שמתקרב לשם. הוא הודיע לצ'ארלי בקול חנוק ש"זה מאוד קשה לי לדבר על מות בני בפומבי… אבל בכל זאת אני יכול לומר לך דבר אחד: מייד אחרי השבעה חזרתי לכתוב את הספר. הרגשתי שזו האפשרות היחידה שלי לחזור מהגלות שאבידה כזו יוצרת. אתה יודע, כשמשהו כזה קורה לך אתה מרגיש פתאום שהגלו אותך מכל מה שאתה מכיר, שהגלו אותך מסיפור חייך, אתה מרגיש שאתה לא שייך יותר לכלום, ששום דבר לא יכול להיות יותר מובן מאליו, ובשבילי לחזור ולהמשיך לכתוב את הספר זה היה אקט בחירה בחיים. להיות מסוגל לשוב לכתוב, ולהחדיר חיים לדמויות, ולדמיין, ולהתעקש על מילה זו ולא על אחרת, למצוא את ההגדרה המדויקת להרגשה או לתחושה – אפילו שזה נראה לי בזמנו כמעט טיפשי או לא רלוונטי בתוך הכאוס שששר בעולמי אז – זה היה אקט של בחירה בחיים. כנגד כל כוח הכבידה של האבל והיגון".