כילדה, גדלתי על חסמב"ה. כמו כולם אהבתי את ירון זהבי, שנאתי את כל אוייבנו, ובקיצור, "הורעלתי" קשות. משם המשכתי ל"אורי" האלמותי ומשם קצרה הדרך לסיפורי גבורה שונים ומשונים של צה"ל ו/או אנשים פרטיים, והבנתי שוב ושוב עד כמה חשוב להלחם כדי שיהיה לנו מקום בטוח.
אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי, החכמתי והתקשורת חשפה יותר ויותר, כבר הבנתי שלא הכל ורוד. שיש מחיר למלחמות שאנחנו מנהלים.
אני לא מדברת פוליטיקה, זה לא באמת מעניין. אני מדברת על כל אחד שהיה שם, וחזר משם. משהו הרי משתנה. אדם שהרג אדם, ויש בהחלט נסיבות מצדיקות, לעולם לא יהיה אותו אדם. אדם שנפצע, שלחם, סוחב אתו צלקות לאורך שנים.
לכאורה דבר לא השתנה. הרי מעולם לא נוהל פה דיון אמיתי על מצוקות החיילים החוזרים מהקרב, שלא לדבר על מצוקות קרובי החיילים, בזמן שהם משרתים. הרי כבר שנים יש תחושה שצה"ל מוכן לעשות טובה אם הוא מכיר בפצועים/נכים/פגועים נפשית שיצאו משורותיו.
אולי זו רק אני שהשתניתי. פעם הייתי מוכנה להכריז בראש חוצות "טוב למות בעד ארצנו", אבל הנסיך בחיי הוא מט"ק, ואני לא ממש רוצה שהוא יממש את המשפט הזה. אני רועדת מפחד כשהוא יוצא למילואים מחשש שמשהו ישתבש. שתהיה תאונה, שיקרה משהו, שלא ישמרו עליו כמו שצריך. ברור שהוא יוצא, וימשיך לצאת, כל פעם שקוראים לו. אבל פעם היינו בטוחים יותר. זו לא צדקת הדרך שהשתנתה (היא לא השתנתה בעיניי), אלו האנשים שמוליכים אותנו.
היום פורסמו עדויות של חיילים שנלחמו במבצע "עופרת יצוקה". הן לא מוסיפות כבוד לאיש. לא לחיילים שהיו שם, ולא למפקדים שלהם, שהביאו למצב הזה. אין כאן מסקנות, אין לי כתב אישום. רק עצב, על אידיאלים שהיו כילדה, וכבר לא תקפים.
בארה"ב משודרת סדרה בשם "היחידה". מדובר על יחידה סודית בארה"ב, סטייל סיירת מטכ"ל/שייטת. חוץ מעלילה מלחמתית מדברים שם לא פחות על הקשיים הרגשיים שהחיילים חווים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האנשים (האזרחים) שסובבים אותם. זו לא סדרת מופת, אבל היא בהחלט מוסיפה נדבך שלא ממש קיים אצלנו, גם לא בסדרות חיילים שהוקרנו בערוצים השונים.
כן קראתי גם אני נדהמתי
ברוך הבא אבי
גם בתקופת אורי וחסמב"ה
החיילים הרגישו כך, ולצערנו גם ביצעו את המעשים האלה, שכמו שאמרת לא מוסיפים כבוד. אבל פעם צה"ל והמדינה היו קדושים – ואסור היה לדבר על זה.
עכשיו הזמנים השתנו – לטוב ולרע.
אז מה את אומרת – צריך היה לפרסם את הדו"ח? או לשמור על האחידות הממלכתית של טוהר הנשק?
ברור לפרסם!
מנסיון בשתיקות אחרות, שתיקות רק מחמירות דברים, לא פותרות אותם.
!
אסור לשפוט שום חייל שהיה במצבים הללו
אתה מפספס את הנקודה
לא שפטתי את החיילים, דיברתי על קהות הרגש
ירון ז-ה-ב-י-!!!
חוץ מזה, ככה זה
כשלחיילים יש לב
ולבצא לא
זה ויכוח ארוך בינינו….
אני חושבת שבאופן עקרוני לא לצבא יש לב, אלא לאנשים שמרכיבים את הצבא.