 |
הנה מה שאני זוכרת. שפתיי נחתכו. נשכתי אותן כשהוא תפס אותי מאחור וכיסה את פי. הוא אמר את המילים האלה: "אני אהרוג אותך אם תצעקי." נשארתי ללא ניע. "את מבינה? אם תצעקי, תמותי." הנהנתי בראשי. הוא ריתק את זרועותיי לצדי גופי בידו הימנית ובידו השמאלית כיסה את פי.
הוא שחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
(עמ` 9)
הוא שחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
(עמ` 9)
כשאשה נאנסת, דבר ראשון היא תוהה מה היא עשתה לא בסדר. איך היא יכלה למנוע את הפגיעה. האם יכלה ללכת בדרך שונה? ללבוש משהו שונה?
כשאליס הייתה בת 18 היא חזרה למעונות הסטודנטים. מישהו הגיח מאחוריה, גרר אותה למנהרה חשוכה, הרביץ לה מכות. היא התחננה שיעזוב אותה. זה לא עזר. כשעזב אותה סוף סוף היא גררה את עצמה לחדר שלה, וידעה: חיי נגמרו. חיי זה עתה התחילו. (עמ` 46).
כשאשה נאנסת, הרבה מאוד אנשים לא רוצים לשמוע. חלק מעדיפים לא לדעת, אחרים חושבים שהפרטים מזעזעים מדי."את יכולה לנסות," היא אמרה, "אבל לא בטוח שאני אעמוד בזה" (עמ` 100).
הרוב יגידו, כמו אבא של אליס, שהם לא מבינים. ואי ההבנה הזו שקולה להאשמה: "איך זה שנאנסת אם לאנס לא היה סכין?" (עמ` 78).
כשאשה נאנסת, מעדיפים לא לדבר על זה. מנסים לעודד אותך בצורות שונות ומשונות. כאילו שמישהו מבין. כאילו שמישהו באמת חושב שהיה לה מזל.
במנהרה בה נאנסתי, מנהרה אשר שימשה בעבר כניסה תת קרקעית לאמפיתאטרון- המקום שממנו פורצים השחקנים לבמה ואשר עובר מתחת למושבי הקהל- נרצחה פעם נערה וגופתה בותרה לחלקים השוטרים סיפרו לי את זה. בהשוואה אליה, הם אמרו לי, היה לך מזל. (עמ` 7)
זהו ספרה האוטוביוגרפי של אליס סיבולד, שנאנסה כשהייתה בת 18. בניגוד למצופה בחברה באותה התקופה (תחילת שנות ה-80`, אבל זה לא באמת השתנה) היא לא שתקה ולא הסתירה. מתוך הבושה והעלבון היא דיברה. היא סיפרה לשכנות שבאו לדרוש בשלומה, היא התעמתה עם הוריה שלא ממש ידעו איך ומה לעשות ואיך (אם בכלל) לתמוך. אחרי שזיהתה את האנס (זה לא ספויילר, זה כתוב בכריכה) הוא נעצר ונשפט. אליס נחשבה עדה טובה כי היא הייתה בתולה. ולא שתתה. היא הייתה לבנה והוא היה שחור.
כשאשה נאנסת, אחרי כמה זמן חושבים שהיא תהיה בסדר. שזה כמו שפעת, קצת זמן, קצת בכי, אולי לשכב עם מישהו כדי להרגיש שאונס זה לא באמת מין, ויהיה בסדר. הם לא באמת מבינים.
האיום היה בכל מקום. אף מקום ואף אדם אינם בטוחים. חיי שונים משל אנשים אחרים, ואך טבעי שגם אתנהג אחרת
האיום היה בכל מקום. אף מקום ואף אדם אינם בטוחים. חיי שונים משל אנשים אחרים, ואך טבעי שגם אתנהג אחרת
(עמ` 298)
כשאשה נאנסת היא צריכה לבנות דברים מחדש. לפעמים זה יותר פשוט. לפעמים זה יותר מסובך. לאליס זה היה מאוד מסובך. לקח לה כמה שנים טובות, וברמות מסויימות הספר היה פריצת הדרך.
כשאשה נאנסת, היא מרגישה שאף אחד לא מסוגל להבין אותה, לא תמיד היא רוצה להיות הקורבן שרוצים שתהיה. אבל היא צריכה מישהו שיבין. הספר הזה בהחלט יכול לעזור.
אליס סיבולד היא בת 43, חיה בקליפורניה. "היה לך מזל" הנו ספרה הראשון. היא הוציאה גם את "העצמות המקסימות", שבימים אלה מוסרט, ואת "ירח חסר".
כאן אפשר לראות טריילר לספר.
וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.
היה לך מזל/ אליס סיבולד
מאנגלית: נועם יורן
הוצאת מעריב, 2006
316 ע"מ
חיי נגמרו. חיי זה עתה התחילו.
כמה שהמשפט הזה נכון…
נשמע לי ספר שאני חייבת לקרוא.
(מה מקומם המשפט – איך זה שנאנסת אם לאנס לא היה סכין?")
לקח לה זמן להבין את זה
והמשפט השני שציטטת- היא אומרת לזכותו של אבא שלה שהוא ניסה להבין.
היא גם אומרת שהיא מעולם לא סלחה לו.
תודה, נשמע כמו ספר חשוב
זוכר את המלצתך החמה גם על העצמות המקסימות.
גם אותו רשמתי לעצמי.
אני אוהבת את הסופרת הזו
אבל היא הוציאה בינתיים רק שלושה ספרים… בעסה.
מה שלומך ידיד יקר?
תודה מקסימה
חוזרים לשגרה של חיפוש עבודה.
מקווה שהמאמץ ישא פרי בקרוב.
והמועקה על החבר טרם פגה. זה מרגיש לנו עוד טרי, ומציף כל הזמן.
אז חיבוק גם כאן
והגבתי לך גם אצלך
הבנתי שזה ספר טוב וחזק
עדין אין לי אומץ
לגיטימי
אני תמיד אומרת שיש מספיק ספרים בים. לא צריך לקרוא כל דבר.
תודה על ההמלצה
נשמע כמו ספר קשה מכמה בחינות.
כנראה שלא אגיע אליו.
הוא אכן ספר קשה
לא לכולם.
שמרי לי לקריאה….
לפני שאת נוסעת, שניפגש כמובן 🙂
מצטערת…
לא ספר שלי.
כבר הוחזר לבעליו….
תודה על ההמלצה
נשמע לי ספר חשוב לקריאה (כמו גם קשה)
אכן נושא קשה
אבל היא עוסקת בו כל כך ביושר, שהוא חייב קריאה.
אני אקרא,
אפילו העתקתי את השם ושם המחברת ליומן לרשימת הספרים שאני צריכה לקנות לי.. תודה!
בשמחה