ברבורה בהתהוות

בין ליאו לביל מתפתחת חברות, מהסוג שעומדת במשברים הגדולים ביותר, ונמשכת לאורך שנים. כל אחד מהם פוגש אשה, מעניינת וסוערת לכשעצמה, כל אחד מהם מביא לעולם ילד. עם השנים הם הופכים למשפחה אחת גדולה. הם אפילו גרים זה לצד זה בסוהו של ניו יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט.

את הספור מביא לנו למעשה ליאו, והוא מסופר ברטרוספקטיבה של 25 שנה- החל מהיום בו הכיר את ביל, ועד לסוף הספר.

בכריכה האחורית של הספר כתוב כי הוא "משלב תחשה של איום הולך ומתגבר עם תיאור מרתק של דיוקנו של אמן, ומעל לכל, תיאור מרתק של יחסים- יחסי הורים, יחסי נישואין, יחסים אירוטיים ויחסי אחווה".

אני חושבת שמה שהכי משך אותי בספר הזה, מה שהכי הרגיז והעציב אותי היתה הנימה הנסתרת (או שמא לא כל כך נסתרת) בספר לפיה טרגדיות שלמות היו נמנעות עם המשפחה הייתה יציבה ושלמה. זה הרגיז אותי כי אני חושבת שלתלות אופי ו/או התנהגות של בן אדם אך ורק בטענה ש"הוא עבר X דברים", זה תירוץ נוח. ואני לא מדברת על התעללות וכו`, אלא על דברים שגרתיים למדי. זה העציב אותי, כי בשם אותה שלמות ניסו להסתיר ולהחביא דברם עד שהיה מאוחר מדי.

פריט טריוויה מעניין לגבי הספר קראתי אצל נוריתהה שכתבה כי יש הטוענים כי הספר מבוסס על מערכת היחסים בין הסופרת, בעלה (הסופר פול אוסטר), אשתו לשעבר ובנה החורג.

Anne of green gables כתבה כי יש בכתיבתה של הסופרת דמיון לכתיבתו של פול אוסטר, ויתכן מאוד שהיא צדקה. אולי בגלל זה, למרות הספור היפה, לא אמהר לקרוא ספרים נוספים שלה. הכתיבה שלה איטית לטעמי.

תגיות: אהבה, אשר אהבתי, בועז וייס, מודן, משפחה, סירי הוסטוודט

הפוסט הזה נכתב על ידי עשבר ביום ראשון, 3 במאי, 2009 בשעה 10:05 תחת הקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.