לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).
זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).
מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).
טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.
אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.
שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.
כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.
מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.
לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)
אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ
תגיות: אלימות, אם תיגע בי אני אצרח, ביוגרפיה, גילוי עריות, כתר, מיכל מירון שקד, מין, משפחה
"מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית." – המשפט הזה, לא משנה כמה שנים עברו, לא משנה כמה פעמים כבר שמעתי אותו ומכמה אנשים שונים – בכל פעם שאני שומעת אותו הדופק שלי עולה ואני רוצה לצרוח!!
הם כולם מתאמים גרסאות? הם באמת מאמינים בזה???
|עצבנית|
זה בדיוק העניין.
שתינו יודעות שהם מאמינים בזה בכל לב, ולא משנה כמה שנים תעבורנה, וכמה חוקים יעברו.
ולא להתעצבן יקרה, לא להתעצבן על רשעות וטפשות של אחרים.
חיבוק.