ברבורה בהתהוות

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'