 |
גילוי נאות: אני חצי מזרחיה. אני כותבת את זה לא כי אני באמת חושבת שזה חשוב, אלא כדי להסביר את דברי הבאים.
אני לא אוהבת התבייכנות. מאף צד. לא אוהבת את ההתבכיינויות של אלו האומרים שהם מופלים כי הם שחורים יותר מאחרים, ולא אוהבת התבכיינויות של כאלה שנפגעו וחושבים שמגיע להם הכל כי הם נפגעו בעבר.
ולכן אל ספרו של יובל אלבשן, "תמיד פלורה", ניגשתי בחשד גדול. יובל אלבשן הוא עו"ד פעיל מאוד בנושאי חברה, אפליה, וזכויות אדם. בקיצור- בדיוק מהסוג של "אכלו לי, שתו לי". הספר עצמו חוטא לא מעט בסטריאוטיפים: גיבור הסיפור הוא נעים, שאת מכתביו אנו קוראים חמש שנים לאחר מותו. נעים הוא בן למשפחה עירקית, המונה שבע נפשות. בדיוק לפי הסטריאוטיפ יש את האב השותה והמכה, האם השותקת. יש את האח שנופל להימורים, השני נופל לסמים, השלישית חוזרת בתשובה (שגרה בהתנחלות ומפונה מביתה במהלך ההתנתקות). יש את פלורה (על שמה הספר) שהיא הבת המורדת שהולכת לאוניברסיטה ומתחברת לפנתרים השחורים, וכאמור יש את נעים "המשתאכנז", שעובד ב"יד ושם" והולך לפסיכולוג.
אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).
בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.
תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ