ברבורה בהתהוות

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"
סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'

נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.

נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה.
כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים.
השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.

ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.

נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר?
זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס".
הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.

ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד.
הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.

יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.

אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.

יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה. 

לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'

* בפסטיבל קאן האחרון הייתה הקרנת בכורה של סרט שהייתי מסוקרנת לגביו זה זמן רב, "חייבים לדבר על קווין". למי שלא מכיר, זה אחד הספרים המכאיבים יותר, ומעוררי המחשבה שקראתי. בדרך כלל אני לא נוטה לראות סרטים שמבוססים על ספרים שאהבתי (בואו נודה על האמת, בדרך כלל הסרטים הללו מאכזבים), אבל איכשהו הטיזר הזה גורם לי לחשוב שאולי יש למה לחכות (ותודה לג' שגרם לי להתחלחל קשות).

* בהמשך לדיון הזוי למדי שהתפתח אצלי, ובאשמתי, בבלוג בנושא בתי שימוש, נתקלתי בגליון המשעשע הזה.

* ובנימה מרוגזת להפליא. כמו כל תולעת ספרים ממוצעת, גם אני מחכה נרגשת לשבוע הספר. א-מ-מה, מתברר שהעובדה שאני גרה בעיר נידחת ושכוחת אל העונה לשם, נו, איך קוראים לה? אה, ירושלים, היא בעוכריי. יש לא מעט הוצאות ספרים איכותיות שלא מגיעות לכאן אלא נשארות להן במתחם הקבוע של תל אביב. תאמרו "זה שיקול כספי", אז נכון. אבל ישנן הוצאות ספרים שכאלו, המפיצות את ספריהן יחד עם הוצאת ספרים אחרת, שלה יש דוכן. אבל אז- כל המבצעים להם אנו עדים, נאמר, ברשת הפייסבוק, הם שוב- מופנים אך ורק לתל אביב 👿 .

אני חייבת להודות ששבוע הספר בשנים האחרונות מאכזב אותי.
כילדה, כל כך הייתי נרגשמת מההמון, ומשלל הדוכנים, ובשנתיים האחרונות שבוע הספר הוא גדול פחות מתמיד (לפחות בירושלים).
חלק מההוצאות בכלל לא מגיעות, הוצאות אחרות לא שולחות סופרים לחתימה, ונראה שגם כאן (ואולי במיוחד כאן?) רואים את ההבדל בין
"סתם" עיר (גם אם היא עיר הבירה), לבין "מדינת תל אביב".

אבל לא משנה, כי אתמול אני והנסיך הלכנו "לקרוע" את העיר (טוב, בערך). אני עם הרשימה המדוקדקת שלי, והנסיך עם המחשבון (כדי שלא אחרוג מהתקציב), ובעיקר בשביל הסחיבה.

אז למה להרבות במילים, אם אפשר להרבות בספרים:mrgreen: ?

• ספר הפרידות הגדול/ שושי בריינר
• האישה אחרת/ ויקטוריה זקהיים
• תשע אמהות ואמא/ אברהם בלבן
• עיר קסומה/ יהושוע בר יוסף (ספר שלמדתי לבגרות ומאז אני רוצה לקרוא אותו שוב)
• יהודי אחד כלקח/ז'אק שסקס
• בשביל הנפש/ חנוך דאום
• משחק הציד/ הרלן קובן
• יומן אבל/ רואן בארת
• אמא רעה/ איילת ולדמן (שאני מאוד אוהבת את צורת הכתיבה שלה)
• המשורר/ מייקל קונלי
• דפיקה/ מרי רואץ'
• ספר המילים/ג'ני ארפנבק
• כתמי לידה/ ננסי יוסטון
• היה שלום, להתראות מחר/ויליאם מקסוול

בדרכים לא דרכים הגיעו אלי גם הספרים הבאים אתמול:

• מה מעיק על פורטנוי/פיליפ רות
• נשואות צעירות/אליזבת גולדסמית (מי שכתבה את "מועדון האקסיות")
• פטיט אנגלייז

ואפילו נשארו לי 17 ש"ח לקנות צמר גפן מתוק (סוג של מסורת שבוע הספר) 😎

למשמרת האבל הגעתי ברגשות מעורבים. רציתי מאוד להיות שם. חששתי שלא יהיו הרבה אנשים.

לשמחתי הרבה, היו הרבה אנשים, וגם כשהלכתי המשיכו להגיע:

 ומעוד זוית:

היו שלטים:

וגם דגלים:

וכמובן שהיו אלו שלא הבינו למה בכלל אנחנו עומדים שם. הייתה אשה מבוגרת שעמדה וקיללה, ורק כשהלכו לבקש מהשוטר, שעמד רחוק ופטפט עם חבריו, הלכה, תוך כדי שהיא ממשיכה לקלל.

והיו גם אנשים, לאוו דווקא דתיים, שעמדו והצהירו ש"זה נורא מה שקרה", אבל "זה מה שקורה כשהם עושים פרובוקציות".

והיו שם גם לא מעט דתיים, ואפילו חרדים, שבאו והזדהו. ואמרו שהם נגד. הרבה אנשים עמדו שם היום. אני מקווה שכל אותם אנשים, ואני בכללותם, נזכור את זה גם בפעם הבאה שהשנאה תזקוף את ראשה.