ברבורה בהתהוות

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ