ברבורה בהתהוות

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)

ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

דברים אלה היו אחת הסיבות להקמת מחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno), מחנה ההשמדה הראשון בו השתמשו בגז.

חלמנו, כפר קטו בחבל ורטגאו בפולין. כפר פסטורלי למדי, יש לומר, מוקף ביערות עבותים, במרכזו ארמון עתיק.

הבעיה העיקרית עם חלמנו הייתה, ועודנה, שהגרמנים עשו הכל כדי להסתיר את הנעשה בו. האוכלוסיה בסביבה ידעה היטב מה קורה, אבל מרבית התיעוד (דוגמת מסמכים רשמיים) הגרמני לגבי המחנה הושמד ע"י הגרמנים. יתרה מזאת, באפריל 1943 נהרס המחנה על ידי הגרמנים, הבניינים פוצצו והקברים ההמוניים כוסו, אבל כעבור זמן לא ארוך "נפתח" המחנה בשנית.

עדות ל"הצלחת" המחנה עולה מתזכיר נדיר למדי שנמצא לאחר המלחמה. התזכיר (מתאריך 5 ביוני 1942) מציין כי "בשלושת כלי הרכב שהופעלו מאז צצמבר 1941 נעשו 97 אלף טיפולים (אין ספק שהוא מתכוון כאן לרצח של 97 אלף בני אדם- ההערה כתובה בספר) בלי בעיות מכניות (עמ` 80).

ככל הנראה נרצחו בחלמנו כ320,000 בני אדם, רובם יהודים.

משאית גז, דוגמת המשאיות בהן נעשה שימוש בחלמנו:

שמואל קרקובסקי נולד בורשה ועבר בילדותו ללודז`. היה חבר בתנוער הנוער הקומוניסטי בגטו לודז`, ונכלא באושוויץ ובונוולד.

הספר יצא לראשונה ב2001 ובשנת 2009 הוצא במהדורה מחודשת.

ניתן לקרוא את עדויות הניצולים מחלמנו.

לסיכום:
(ולהדיוטות- 4 כוכבים)

חלמנו-כפר נידח באירופה/שמואל קרקובסקי
הוצאת יד ושם, 2009
208 ע"מ.

"בבוקר שבו זה קרה- כשבא סופו של עולמי הנפלא- לא השקיתי את שיח הלילך שמחוץ לחדר העבודה של אבא" (עמ` 9).

השנה היא 1941. אסתר בת העשר היא `הילדה של אבא`. כמו ילדות אחרות גם היא פחות אוהבת את אמא, שיותר מעמידה לה גבולות, "שחושבת שדי בהורה מפנק אחד לבת יחידה" (עמ` 11).

אסתר חיה לה חיים נוחים למדי בכת למעמד בינוני- גבוה בוילנה.
היא חיה עם משפחתה המורחבת- דודים, דודות, סבתא וסבא, הורים. למרות הכל, כמו כל ילדה בת 10, גם היא מוצאת לא מעט דברים שמשמחים את לבה.

זה לא סיפור שואה "שגרתי". אף נאצי לא התדפק על דלת המשפחה. אף אחד לא מת. עדיין.

מי שכן מופיע בפתח הבית הם הרוסים. משפחתה של אסתר הואשמה בפשע נורא: בורגנות. גזר הדין היה מיידי: הגליה.

היה עליהם לארוז מזוודות ולהתארגן ליציאה. לאן? איש לא ידע.

אסתר, הוריה וסבתה עלו לרכבת: "האור והאוויר חדרו רק מבעד לרווחים הצרים שבין דפנותיו המטונפות. אך למען ההגינות יש לציין שבקר המובל לשחיטה אינו זקוק לקרון מאוורר" (עמ` 28).

עברו שישה שבועות עד שהגיעו ליעדם. שישה שבועות ארוכים בהם נסעו במשך זמן רב, ובחלק מהזמן עצרו בדרך ויכלו לקנות מזון מהאיכרים הרבים שהתגודדו סביבם.

היעד היה הכפר רובוצ`ק הנמצא בחבל אלטאי. סיביר בקיצור.

קצת רקע הסטורי: ביוני 1940 סיפחו הרוסים את וילנה (כחלק מליטא) לברית המועצות. למעלה ממליון איש מתושבי פולין וליטא הוגלו לסיביר באשמת היותם "אוייבי המהפכה". בתחילה הושבו מרביתם במחנות מעצר, אך הפולנים שביניהם קיבלו חנינה לאחר שברית המועצות עברה לצד בעלות הברית במלחמתם בגרמנים, ולכן יכלו להשתחרר ממחנות המעצר (אך לא מסיביר).

זהו ספור השרדותה של משפחה אחת בקור הסיבירי. כולם יצאו לעבוד, אפילו אסתר. כולם רעבו ללחם. כולם חלו. אבל הם שרדו.

בני משפחתם שנשארו בוילנה ולא הוגלו על ידי הרוסים נרצחו כולם בידי הגרמנים, שכבשו את וילנה במהלך שנת 1941.

לא מדברים הרבה על הגלות ההיא בסיביר. זה לא "שואה קלאסית". לא היו בהכרח מחנות, לא היו נאצים. הם גם לא הוגלו בהכרח בשל היותם יהודים, לפחות בהתחלה.

הספר פורסם במקור בשנת 1968, ורק בשנת 2004 תורגם לעברית. אני מניחה שהתרגום המאוחר נובע בין השאר מהעובדה ש"אין כאן שואה"- המוקד כאן אינו על דתם של האנשים, אין כאן נאצים רעים. יש כאן הרבה חוזק נפשי, יש כאן סיפור על יכולתם המופלאה של אנשים להסתגל למצב קשה, רחוק מאוד ממצבם הרגיל.

אסתר האוציג (1930-2009) הייתה סופרת אמריקאית. זהו ספורה האוטוביוגרפי (וספרה היחיד שתורגם לעברית).

הספר פורסם במסגרת "הסדרה הצעירה", והוא מיועד לכיתות ז` ומעלה.

מוקדש לסבתא שלי, שגורשה לסיביר יחד עם בני משפחתה בשנת 1940, בהיותה בת 8. אביה ואחיה התאומים נפטרו שם, וחמשת בני המשפחה ששרדו עלו לארץ.

הערבה האינסופית/אסתר האוציג
The Endless Steppe/ Esther Hautzig
מאנגלית: רון הרן
הוצאת כתר, 2004
228 ע"מ

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

• ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
• ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
• ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
• ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
• ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
• ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
• צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
• עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
• ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
• ניסויים בפצצות תבערה.
• ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.

הנער בפיג`מת הפסים
ארה"ב/בריטניה 2008
90 דקות

הסרט מסופר מנקודת המבט של ברונו, ילד גרמני בן שמונה. הוא ילד סקרן, שחולם להיות חוקר כשיהיה גדול, ולמצוא דברים שאיש לא מצא קודם לכן. לברונו יש משפחה: אבא, אמא, אחות גדולה שמעצבנת אותו לא מעט, אומנת. אבא של ברונו הוא חייל, וכדרכה של תקופה (ושל ילדים קטנים) ברונו מעריץ את אביו.

כשאבא של ברונו מקבל עבודה חדשה, לפקד על איזור מסויים, המשפחה עוברת איתו לכפר. מחלון חדרו רואה ברונו חווה מוזרה, ובה עובדים אנשים מוזרים, שלובשים כל היום פיג`מות פסים. התגובות הכעוסות של אביו ואמו על כך שהוא נחשף לחווה רק מגבירות את הסקרנות.
דמיינו לכם ילד קטן וסקרן, שסגור כל היום באחוזה שעליה שומרים חיילים. יום אחד הוא מוצא פרצה, ויוצא לחקור את היער שמקיף את האחוזה, ואת האנשים המוזרים. הוא פוגש ילד בן גילו, שמואל. כך הופך ברונו, בנו של מפקד המחנה, לחברות היחיד של שמואל, האסיר במחנה.

אני לא רוצה לספר את הסוף כי חבל להרוס, אבל הסרט היה מקסים בעיניי בעיקר בגלל שהוא מתואר מזווית מבט של ילד. בזמנו קראתי בקורת על הסרט, שטענה שבסרט לא מוצגות מספיק זוועות, שיש ריכוך של השואה. אני לא מסכימה.
יש משהו בנקודת מבט של ילד, בתמימות הזו, שמעצימה את הזוועה. כשברונו מתלונן על הריח הרע של העשן היוצא מהארובה, ושמואל מספר לו שאלו בגדים ישנים (כיזה מה שאביו אמר לו), זה מחריד. כשברונו מאמין בסרט התעמולה הנאצי שלאביו, לפיו במחנה העבודה החיים נפלאים, ורוצה לעבור לשם, זה מכמיר לב.

אולי לא תמיד צריך את הזוועות. אנחנו דור שחי זוועות. לפעמים דווקא דרך הרוך,דרך הפרטים הניתנים שלא כאגרוף בבטן, אפשר לחוות את הדברים לא פחות.

הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג`ון בוין ויצא לאור בהוצאת ידיעות ב2007. את הספר לא קראתי. אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שאני מעדיפה לראות.