ברבורה בהתהוות

אחרי שהתלוננתי מרות על טעמה של חמותי בספרים, היא הופיעה יום אחד על מפתן דלתי (טוב, זה היה בטלפון, אבל למה להרוס דרמה? 😉 ) ואמרה לי "את זה את חייבת לקרוא. זה ספר מ-ע-ו-ל-ה".
מאחר ואני מאוד משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים, הצעתי לה לכתוב סקירה בעצמה על הספר, והיא הרימה את הכפפה.
אז קבלו, בהופעת בכורה, את דליה:

למכון למנוחה ותרפיה על שם הגברת צזלינג (העשירה) בערד מגיע אדם שטיין. הוא מוכר לכולם שם, מאחר וזו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום. הוא מודע היטב למחלתו ומתמודד איתה בדרכים מתוחכמות אך לא תמיד בהצלחה, ואו אז הוא מגיע למכון.

פצעי נפשו נפרשים לפנינו מכל כיוון וזווית ונראה כאילו הסופר חותך בנפש חתכי רוחב ואורך יסודיים וממצים. אנו מוצאים כאב, סבל ותחלואה, חוכמת חיים, גאונות ותבונה רבה, כושר השרדות, אמונה מצד אחד וחוסר אמונה מצד שני, והתנהגות מוזרה שהיא בעצם ההתנהגות הטבעית וההגיונית לאדם שעבר סבל כה רב. יש גם אהבה, שנאה, רצינות ונפש מפוצלת שמנסה להשתנות כשהיא מדברת אל חציה התאום.

אדם הוא אדם מוכשר מאוד שיודע, רואה, מנחש ומכיר את הסובבים אותו וצופה את עתידם. הוא מוקף בחולים, "כחולי הידיים, ממוספרי השטן". הוא בז לרופאים שמנסים לרפא אותם. הם מצידם רואים בו נוכל, מוקיון, ולעיתים את אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא משטה בהם ובה בעת מעריך ומעריץ אותם.
הוא יודע שאין באמת אפשרות לטפל בפצעי הנפש העמוקים, ובדרכו הוא מנסה להשפיע על החולים שמעריכים אותו מאוד ונגררים אחריו.

בכישרון עצום מצליח קניוק להעלות את דמותו של אדם, ששרד את השואה בדרך מוזרה ביותר ומסתגל אליה, כי כך דרכו של עולם. מדי פעם עולים בי רעיונות ואני עצמי רוצה לכתוב ספר, אבל כשאני קוראת תיאורי נפש בעצמה כזאת אני מרימה ידיים ואומרת "קטונתי", ומוותרת מראש.

דמותו של אדם שטיין, בפגיעותו הרבה מזכירה לי את דמותו של אנשל ווסרמן היהודי הכל כך חכם ומתוחכם (ב"עיין ערך אהבה" של גרוסמן) או הגיבור החוזר מהשבי כשנפשו קרועה ופגועה ללא מרפא (ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן).
בהתנהגות הגיבורים, באמירותיהם, במעשיהם ובשוני הענק מהאדם הרגיל בחברה (ויחד עם זאת הם מתוארים בטבעיות רבה) עולה דמות אדם שרק סופר מוכשר כל כך כמו יורם קניוק או להבדיל דוד גרוסמן יכולים לארוג אותם ולגרום לנו לאהוב, להבין ולהיות מרותקים לאורך כל הספר.

והברבורה הייתה אומרת- ספר עם הרבה פוטנציאל, חבל רק שקניוק הוא זה שכתב אותו (לא אוהבת את הכתיבה שלו).

לסיכום,

אדם בן כלב/ יורם קניוק
הוצאת ידיעות אחרונות (סדרת עם הספר), 2010
415 עמ'

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

קדיש לשבעה (במלאת שלושים לקבורת אפר הנרצחים מגטו לודז')

הלילה מחשיך את רקמותכם,
הרוח מייללת במרירות כדי לשכוח.
אתם המליונים נשאתם את שבע הנשמות
ורעד קדוש עובר בנו.

האוייב טרף את בשרכם חתיכות חתיכות
ושרשראות ברזל לחצו על עורכם.
אבל נותרתם חיים, יקרים, עד שהמוות לקח אתכם.

אין לילה אפל דיו כדי להחשיך אתכם
שבעת החדשים-ישנים.
עורכם מואר באור שמש פרטי
כשפניכם פונות מהחשיכה לאור.

דמכם זורם בעורקנו.
אני כותב קדיש ליד שבעתכם.
אפרכם אפר דורות שלמים,
המשכם יחיה  בישראל לעולמים.

לפני שנה נפטר סבא שלי, צבי בלומנפרוכט. את השיר הזה, יחד עם עוד לא מעט דברים שכתב, השאיר לי באלבום שמצאתי אחרי מותו. לאלבום קרא "סבא מספר 108009".

השיר פורסם במקור במאי 1977 בעיתון יידיש הנקרא "יידישע צייטונג". הוא כתוב ביידיש, והתרגום כאן הוא חופשי לחלוטין.
הוא נכתב במקביל לבניית  במצבה/אנדרטה שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר יהודי גטו לודז'. את האנדרטה הקימה הפסלת אסתר אסתר אייזן. מתחת למצבה אכן ישנו אפר של נרצחי לודז' אולם לא הצלחתי למצוא שום סימוכין למספר שבע (אם כי יתכן שפשוט מדובר במספר סמבולי בלבד).

לזכרו של סבא שלי, לזכר בני משפחתו ובני משפחת סבתי, תבל"א שנספו בשואה.

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.

דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.

דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.

למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…

הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.

הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.

זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?

למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.

אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.

לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.

ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.

ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.

אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.

הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.

השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.

והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.

צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.

ותודה לגיל, שבעזרתו נכתב הפוסט

"התענוג הגדול שלהם היה רצח יהודים כשעיניהם הדהויות קפואות. על לחייהם צימח שער בלונדיני דליל, בעלי מצח של בהמה גסה, וכל קו בפניהם בער בשנאה" (עמ' 33)

איך מרגיש בחור צעיר שמגיע לטרבלינקה? את מי הוא שונא יותר, את הנאצים או את האוקראינים? האם הוא עסוק באבל על הדברים שנלקחו ממנו, או עסוק בהשרדות?

שמואל ווילנברג היה בן 19 כשהגיע לטרבלינקה. מהוריו ומאחיותיו הוא נפרד עוד קודם לכן, כשניסו להסתתר בצד הארי. כשהגיע לטרבלינקה, הוא נבחר להיות אחד מאותם יהודים שעסקו במיון חפצי הנרצחים.
ככזה, הוא היה עד לזוועות הרבות בטרבלינקה: הוא ראה את מעשיו האיומים של איוון האיום, את הסדיסטיות האכזרית של ללקה (קורט פרנץ, סגן מפקד מחנה טרבלינקה, שכונה ללקה, בובה,  בשל יופיו) ששיסה את כלבו באסירים, לנקמתם של הגרמנים באותם יהודים שניצלו ממרד גטו ורשה והובלו לטרבלינקה, ול"סתם" רצח של יהודים.

הוא גם היה עד לרגעי החסד הקטנים- לרופאים ששכנעו את מפקדי המחנה להזריק זריקות רעל לחולים, במקום שיוציאו אותם להורג ביריה, לשיחות על אמונה ותרבות, לנדיבות לבם של אנשים שאיכשהו הצליחו לעזור לאנשים שהיו חלשים יותר, פגועים יותר.

יש לא מעט דברים שאנחנו יודעים על השואה.
איכשהו, בתוך שלל הידע, יש לא מעט דברים שפחות מדוברים.
אני לא יודעת למה, לדוגמה, מעלים על נס את מרד גטו ורשה, אבל שוכחים להזכיר את מרד טרבלינקה, לדוגמה.

"בבוקר נודע לנו שבלילה הגיע משלוח מגרודנו. היהודים יצאו מתוך הקרונות וגילו מה מחכה להם פה. כשנצטוו להתפשט התנפלו בסכינים על אנשי הס"ס והתפתח קרב אכזרי. מי שלא היה לו סכין הכה בבקבוק. במשלוח היה כ-2000 איש, ביניהם נשים וילדים רבים" (עמ' 45).
זה לא היה המרד הגדול. זו הייתה מרידה קטנה, שחוץ מלמלא את החזה בקצת גאווה, לא עשתה דבר.
אבל המרד הגדול היה אחר לגמרי.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד מזויין של אסירי "עבודה". בשל מעמדם הם הצליחו לחדור למאגר הנשק של המחנה, ולהצטייד במספר רובים ורימוני יד.
מטרת המרידה הייתה בראש ובראשונה להשמיד את תאי הגזים, אבל לא פחות מזה- פשוט לנקום בנאצים. לאיש לא היה ספק בכך שסופם קרב. המורדים הצליחו להרוג חלק מהשומרים האוקראינים, וניסו לברוח מן המחנה.
במהלך המרידה נשרף רוב המחנה, שהיה בנוי מעץ, אבל דווקא תאי הגזים שרדו.
כ-200 איש הצליחו לברוח מהמחנה. רובם הוסגרו ע"י הפולנים לאחר מכן, אבל מיעוטם (כ-70) הצליחו לשרוד.
מאותו יום הופסקה פעולת ההשמדה בטרבלינקה.

הכותב היה אחד ממארגני המרד, ולאחר בריחתו מהמחנה הצטרף למחתרת הפולנית, והמשיך להלחם בנאצים עד לשחרור על ידי בנות הברית, אז התאחד עם אביו ואמו.
בשנת 1950 הוא עלה לארץ, ובשלב מסויים החל להדריך קבוצות נוער לפולין.
שמואל הוא גם פסל, והוא מפסל את זכרונותיו מטרבלינקה (כאן אפשר לראות תמונות מפסליו).

לסיכום,
אי אפשר לסכום בברבורים אדם ששורד מחנות השמדה.
שווה בהחלט לקרוא.

מרד בטרבלינקה/ שמואל ווילנברג
הוצאת משרד הבטחון, 1986
208 ע"מ