ארכיון פוסטים עם התג "רצח"

תעלומת הקבר המכושף

יום שלישי, 14 ביולי, 2009

במנזר המשמש כבית ספר פרטי לנערות פורצת שערוריה: נערה נעלמה מחדר השינה. לא ברור כיצד נעלמה, לא ברור היכן היא. כל מה שידוע זה ששנים קודם לכן, נעלמה נערה אחרת, שלמחרת היום שבה למיטתה בחדר השינה, ואיש אינו יודע מה קרה. המנזר שותק, ההורים אינם משתפים פעולה עם המשטרה, המשטרה במבוכה. מישהו צריך להציל את המצב. מישהו "שמכיר היטב את שולי החברה, שאפשר ללכלך את שמו בלי בעיות, שמסוגל לעשות את העבודה במקומנו, ושברגע הנכון נוכל להיפטר ממנו בלי קושי" (עמ` 25).

כאן נכנס לספור גיבורנו, עבריין קטן המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. הוא חסר שם, המכונה בד"כ " "נקניק", "אפס", "טנופת", "פרצוף תחת ושאר כינויים, ששפעתם המגוונת מעידה על כושר ההמצאה האנושי העולה על גדותיו, ועל העושר הבלתי נדלה של לשוננו" (עמ` 59). לא מדובר כאן בגיבור שגרתי. האיש חסר השם, שבסופו של דבר מתברר ששמו הוא "חלפעמהרוח" (נכון שעכשיו אתם הרבה יותר מרוצים מהשם שלכם?) צריך לפתור את התעלומה בזמן קצוב. אם יצליח, יקבל כרטיס יציאה מבית המשוגעים. אם לא, ישאר שם לנצח, פחות או יותר.

התלאות שהוא עובר בדרך מעייפות למדי: המשטרה רודפת אחריו, אנשים עם תתי מקלעים מנסים להרוג אותו, יש לו אחות זונה, שוודי מסתורי, מורה שופעת. הוא מכור קשות לפפסי קולה, והוא זקוק נואשות למקלחת (הוציאו אותו באמצע משחק כדורגל והוא מזיע, שאלוהים ישמור….).

הוא מגייס את כל קסמו האישי: "בנסיבות רגילות הייתי מסתער על האחות ומנסה ללפות ביד אחת את השדיים התפוחים והעסיסיים המתקוממים כנגד מדיה המעומלנים כשלג, וביד האחרת לחטוף את הפפסי, ללגום ישר מפי הבקבוק ואולי לקנח בסדרת גיהוקים עליזה. אבל ברגע ההוא לא עשיתי שום דבר כזה" (עמ` 15), חכמת הרחוב שלו: "מקץ רגעים אחדים של חיטוט קדחתני באף, המסייע פלאות לחשיבה" (עמ 149), תובנותיו על החיים: "היתה שעת ארוחת הערב, למי מבינינו שיכלו להרשות לעצמם מנהג זה" (עמ` 129), ועל הפסיכיאטריה "הלא מודע, מלבד שהוא חושף את פרצופה האמיתי של ילדותנו, מסלף לנו את רגשותנו, מזכיר לנו את מה שאנחנו משתוקקים לשכוח, מגלה לנו את אומללותנו, ובקיצור, הורס לנו את החיים" (עמ` 36).

זה לא הספר הכי מתוחכם מעולם, זה לא ספר שמשאיר רושם לאורך שנים. זה ספר שעושה טוב בלב, הוא מצחיק, הוא צוחק על כל ז`אנר ספרי המתח, לא חוסך בקורת מהחברה, ובאופן כללי- אם ספר גורם לי לצחוק, ואין הרבה ספרים כאלה, אז הוא באמת שווה.
עובדה, גם נוריתהה אהבה את הספר.

לספר יצא ספר המשך הנקרא "מבוך הזיתים".
עבוד קולנועי לספר יצא בשנת 1981. הסרט נקרא "La cripta".

תעלומת הקבר המכושף/אדוארדו מנדוסה
תרגמה מספרדית: טל ניצן
הוצאת הספריה החדשה, הקבוץ המאוחד, 2005
173 ע"מ

להיות אמא טובה

יום חמישי, 9 ביולי, 2009

 

כל אמא מכירה את הרצון הזה, להיות האמא הכי טובה. להגן על הילד מכל דבר רע שעלול לקרות לו. להיות שם בשבילו כל הזמן. לכל אמא יש גם את הסיוטים האלה, שהיא בונה לה בראש, שמהם היא מנסה להגן על הילד שלה.נינה פרוסט לא צריכה לדמיין סיוטים. היא חיה את זה יום יום. במסגרת תפקידה כתובעת המתמחה במקרי אונס והתעללות מינית בילדים, היא רואה איך עבריינים יוצאים לחופשי בגלל מצבם הנפשי של הילדים או חוסר בראיות. היא רואה ורותחת.

בערבים היא חוזרת לקן החם והאוהב שלה. לבעלה, כיילב, ולבנה הקטן בן החמש נתנאל. הם מהמשפחות האלה, שנראות יפה, שיש להם חיים יפים ואהבה ואושר. והכל טוב ויפה אצלם.


עד שיום אחד מתגלה שנתנאל עבר התעללות מינית. ועולמם של בני פרוסט נחרב עליהם. מה תעשו אם תגלו שילדכם הקטן והמקסים, המאושר כל כך, מפסיק לדבר יום אחד? מה תעשו אם תבינו שאתם לא יכולים לדעת מיהו האדם שפגע בו כל כך, כי הילד הפסיק לדבר? מה תעשו עם כל הכעס הזה?
נינה יודעת מה התהליך שנתנאל צפוי לעבור. היא יודעת שבמקרה הטוב יהיה משפט ונתנאל ייחשף שוב ושוב הן לאדם שפגע בו, והן לטראומה שעבר. היא גם יודעת שבשל מצבו הנפשי הקשה של נתנאל, רוב הסיכויים שהאיש שהרס את חייו פשוט יצא לחופשי. כמו כל אמא, היא רוצה לשמור עליו מפגיעה נוספת. כמו כל אמא, היא רוצה שהאדם שפגע בו ישלם על כך, וביוקר.

מה הייתם עושים במקומה?
נינה מחליטה לפעול, והחלטתה משפיעה על כל המשפחה.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים שמישהו שיקר לכם נפגע כל כך, ושלמערכת אין את היכולת להעניש אותו? מה הייתם עושים?

בהמשך לפוסט מאתמול, גם כאן עולה התהיה של האם צריך לקחת את החוק לידיים, מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, ומה בכלל אפשר לעשות.
ספר שמעיר את הפחדים הגדולים. לא רק לחובבי פיקו.

Perfect Match/ Jodi Picoult
Hoddr & Stoughton, 2005
402 pp.

אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא

יום רביעי, 8 ביולי, 2009

אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
אין, אין על התמיכה של אמא.
אין…. אין אוויר כבר.
כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

Ninteen Minutes- המלצה חמה

יום שישי, 5 ביוני, 2009

 

פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת את ג`ודי פיקו, למרות שלא מעט פעמים העלילות שלה די מופרכות. הפעם מדובר בספר הטוב ביותר שלה (כן, לטעמי הרבה יותר מוצלח מ"שומרת אחותי"). ממליצה בכל לשון.

Ninteen Minutes/Jodi Picoult
Hodder, 2007
568 pp.

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’

העצמות המקסימות- המלצה חמה

יום שני, 11 במאי, 2009

"שם המשפחה שלי היה סלמון, כמו הדג; ושמי הפרטי סוזי. כשנרצחתי, ב-6 לדצמבר 1973, הייתי בת ארבע עשרה." (עמ` 7).
זהו ספורה של סוזי, שנרצחה בגיל 14 על ידי שכנהּ, מר הארווי, שלא נתפס מעולם.
את הספור היא מספרת בעודה מתגוררת, באופן פסטורלי לחלוטין, בגן עדן קטן שיצרה לעצמה בשמים.

אל תבינו לא נכון. זה ספר לא פשוט לקריאה. החל מספור התקיפה של סוזי: "התחלתי לעזוב את הגוף שלי; התחלתי לגור באוויר ובשקט" (עמ` 15), דרך התמודדות משפחתה הקרובה עם היעלמה ועם מותה.

זה ספור התפוררותה של משפחה בצל הטרגדיה: "ביתנו נראה כמו כל בית אחר ברחוב, אך היה שונה מכולם. לרצח דלת אדומה מדם, שבצידה האחד הכל לא מובן ולא סביר בעיני הזולת" (עמ` 182) .
אביה, היחיד שחושד במר הארווי, נתקל בחומות בצורות של זלזול בתחושותיו מאחר והוא האב המתאבל: "למה אנשים כל כך סומכים על המשטרה? תהה אבי בלבו. למה לא לסמוך על האינסטינקטים?" (עמ` 115).
אמה הולכת ומתרחקת מאביה עד שיום אחד היא פשוט עוזבת אותו ואת ילדיה הנותרים ויוצרת לעצמה חיים חדשים.
אחותה לינדזי, שלנצח תצטרך להתמודד עם העובדה ש"אנשים הסתכלו על לינדזי ודמיינו לעצמם ילדה מדממת" (עמ` 105), "בגיל ארבע עשרה התרחקה ממני אחותי לתוך מקום שמעולם לא הייתי בו. בחומות המין שאני פגשתי היו אימה ודם, בחומות המין שלה היו חלונות" (עמ` 113). ואחיה הקטן שגדל בצל הטרגדיה, ומצליח לחוש בה לפעמים.

זה ספר עצוב. עצוב לחשוב על חיים שבוזבזו, על רוצח שממשיך להסתובב חופשי. סיבולד, כפי שטענתי בפוסט קודם, נוטה לעשות את זה לאנשים, לתת להם אגרוף בבטן.
בסוף השנה אמור לצאת לאקרנים סרט המבוסס על הספר, ואין מצב שלא אראה אותו.
מומלץ מאוד.
העצמות המקסימות/ אליס סיבולד
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2003
288 ע"מ.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ

מועדון דנטה- אי המלצה

שבת, 18 באפריל, 2009

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.