ברבורה בהתהוות

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

• ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
• ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
• ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
• ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
• ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
• ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
• צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
• עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
• ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
• ניסויים בפצצות תבערה.
• ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.