ברבורה בהתהוות

 כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
(כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)

כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.

פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך.
"הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).

הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.

"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?

בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים.
"אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).

כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.

דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.

"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40)
יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.

קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.

אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר.
"וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)

הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.

דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים

ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום.
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).

תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ

ויויאן ספיץ הייתה בת 22 כשהחלה לעבוד ככתבת בתי משפט מטעם  משרד המלחמה האמריקאי. הנערה האמריקאית הצעירה, ילידת העיירה וודסטוק, מצאה עצמה בנירנברג, מסקרת את "משפט הרופאים" הנאצים.
מתברר שבנירנברג נשפטו לא רק ראשי המשטר הנאצי (אם כי זה היה המשפט הידוע ביותר בנירנרבג), אלא הייתה סדרה של 13 משפטים, בכל משפט נאשמו אנשים מתחומים שונים, דוגמת רופאים, תעשיינים, שופטים וכו`.

• ניסויים בלחץ נמוך- הניסויים נערכו בדכאו בשנת 1942, כש"מטרת הניסויים היתה לחקות את התנאים האטמוספריים שעימם עלולים היו טייסים גרמניים להתמודד במהלך קרבות אוויר, אם ייפגעו ויידרשו ליפול במהירות מגובה רב ללא שימוש במצנח וללא אספקת חמצן". (עמ` 87).
• ניסויים בהקפאה- נערכו בדכאו בין 1942-1943, "המחקרים האלה בדקו כיצד ניתן לטפל באנשים שסבלו חשיפה לקור עז או שקפאו" (עמ` 100).
• ניסויים במלריה- "למעלה מ1084 אסירים בני לאומים שונים, בהם כמרים קתולים, היו קורבנות לניסויים שעסקו במלריה (בדיקת חיסונים וטיפולים שונים)" ( עמ` 112).
• ניסויים בהתחדשות עצמות, שרירים ועצבים, והשתלת עצמות- "חלקים מהעצם הוסרו מגופם של אסירים בריאים במחנות ריכוז, רגליהם נקטעו ליד הירך […] בהמשך נעשו ניסיונות לשתול את חלקי הגוף האלה בקורבנות אחרים" (עמ` 120).
• ניסויים בגז חרדל- "פציעות שנגרמו כתוצאה מחומרי לחימה כימיים הדאיגו מאוד את אנשי הרפואה של הצבא הגרמני. ניסויים בגז הרעיל, הגורם לחנק, נערכו […]במהלך כל תקופת המלחמה, לתועלתם של כוחות הצבא הגרמניים" (עמ` 133) .
• ניסויים במי-ים- "מטרת הניסויים היתה לפתח שיטה שתהפוף את מי הים ראויים לשתיה באמצעות התפלה" (עמ` 145).
• צהבת נגיפית- "הרופאים הנאצים חקרו את הגורמים לצהבת נגיפית, ובדקו חיסונים אפשריים שיוכלו לשמש כנגד המחלה" (עמ` 165).
• עיקור- נסיונות למצוא מהי הדרך המהירה והזולה ביותר לעיקור.
• ניסויים ברעל- "לא נועדו למצוא תרופה או לבדוק דרכים חדשות לריפוי, אלא למדידת הזמן שחלף עד המוות ולהערכת הכאב והסבל שגרם הרעל עד לרגעיו האחרונים של הקרבן" (עמ` 181).
• ניסויים בפצצות תבערה.
• ניסויים בדלקות- "על מנת לדמות פציעות הנגרמות בשדה הקרב וניתוחים הנערכים שם, נעשו בסתיו שנת 1942, בדכאו ובאושוויץ, ניסויים בדלקות ובזיהומים. האסירים במחנות הריכוז הודבקו בצורה מלאכותית במוגלה, בתהליך שגרם להם כאבים איומים (עמ` 187)

זה ספר קשה ולא פשוט לקריאה. אנחנו רגילים לקרוא על זוועות הנאצים בעיקר מנקודת המבט היהודית, ופתאום מגלים שוב ושוב ושוב את האכזריות שהופנתה כלפי "סתם" אסירים פוליטיים, דוגמת כמרים קתולים וגרמנים שקיימו יחסי מין עם יהודיות, ושבויי מלחמה (בעיקר רוסיים, שנחשבו נחותים יותר).

הספר מעניין כי הוא דן לא רק במשפט אלא גם (מעט) בחיים בנירנברג אחרי המלחמה. לא ידעתי לדוגמה שבהריסות הבתים התחבאו תומכי נאצים שתקפו את כוחות הברית זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה, לא ידעתי על זוועות רבות שהתרחשו בעיר ללא קשר ליהודים, וטוב שעכשיו אני יודעת.

כמו ב"נוטות החסד", שנוטה לטעמי יותר לצהוב ונועד לזעזע, גם כאן התיאורים הם לא בלתי- צהובים, אבל הם מתוארים יותר בלשון משפטית (מאחר שתוארו בבית המשפט). אין כאן את הצורך להחליט מי הטוב ומי הרע, אין כאן שום תיאור אנושי, אפילו לא אנושי לכאורה של הso called  רופאים הללו כבני אדם, ואולי טוב שכך, יש פעמים שכתיבה חד צדדית היא הכתיבה הנכונה ביותר.

ויויאן, כאמור צעירה לא יהודיה וללא קשר לשואה, הייתה שם, הזדעזעה קשות ושנים לא דיברה על מה ששמעה וראתה במשך עשרות שנים.
רק בעשרים השנה האחרונות, מהיום שנתקלה בהכחשת השואה, החליטה שאסור לשתוק יותר, ומאז היא מדברת, נואמת ומספרת בכל מקום אפשרי.