ברבורה בהתהוות

רדו ממני!!

"בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני-  רק בשקט. ככה זה בפולניה. אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף. אבל סבל המתבטא בשומן- סבל כזה אינו ניתן לכפרה" (עמ` 11)

אני שמנה. תמיד הייתי. אני מניחה שתמיד אהיה שמנה (בגדלים משתנים כמובן).
אנשים שמנים, ולא משנה אם הם נשים או גברים, יודעים מה זה להיות שמן. איך מרגיש אדם שיודע שלא רואים אותו, אלא את השומן שלו. איך תמיד, ולא משנה מה תהיה התלונה הבריאותית שלו (גם אם מדובר בדלקת אוזניים), ההמלצה תהיה "תרזה והכל יהיה בסדר". איך תמיד יגידו "לא חבל שאת/ה שמנ/ה?", ואיך תמיד סיטואציות כאלה גורמות רק יותר לרוץ למקרר.

גם אורית יוגב יודעת את זה. בספרה "רדו ממני", היא כותבת את ספורם של האנשים השקופים, היא קוראת להם. האנשים שיש עליהם יותר מדי קילוגרמים מיותרים, שמסתירים את הלב הגדול והפצוע שלהם.
יש בספר ספורי מקרים, ספורים אנושיים שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם, יש דיון במניעים הפסיכולוגיים הגורמים לילד שמן להמשיך ולאכול, יש לא מעט ביקורת כלפי הורים שלוחצים על ילדיהם, לא מעט פעמים תוך כדי התעללות נפשית לא מעטה, שיפסיקו כבר לאכול: "אחד הכשלים המרכזיים הוא הקריאה השגויה של ההורה לפיה הילד אוכל בצורה מופרזת כדי להרגיזו. אין אבסורד גדול יותר מזה. אף ילד אינו בוחר להיות שמן ולהאביס את עצמו בכוונה נגד הוריו. הוא עושה זאת כי הוא זקוק לכך מסיבותיו שלו" (עמ` 62).

היא מתארת גם את הרגשתם של ההורים, המוצגים כאנשים הפועלים בעיקר מתוך חשש ודימוי עצמי פגוע שלהם עצמם: "להיות הורה לידל שמן זה להרגיש את העיניים של כולם ננעצות כמו סכינים בבטן שלך, ננעצות ומסתובבות בלי שום רחמים, ללא מחשבה שניה" (עמ` 246), "היא קפצה והבטן שלה קפצה אחריה, ואני הרגשתי כאילו אני קופצת לתוך התהום ורוצה לקחת אותה איתי" (עמ` 247).

ובעיקר היא מדגישה עד כמה יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה, כלפי הילד השמן, הוא זה שפוגע בילד, הרבה מעבר לשומן עצמו: "הילד נושא בתוכו את חווית חוסר האונים, את תחושת הדחייה, וחדל להיאבק לא רק במשקלו אלא גם בתחומים אחרים של חייו. ציפייותיו מעצמו אינן קשורות יותר לכישוריו האובייקטיביים. הן קשורות קשר הדוק ובל יימחה לאותן חוויות עבר אומללות" (עמ` 150).

הספר הזה הוא חשוב. חשוב לי כשמנה לשמוע אנשים אחרים. חשוב שבנזוגי, איש רזה ותמיר ינסה ויבין. חשוב לכולם.

אורית זאבי- יוגב היא בעלת תואר MA בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר MA קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. יש לה גם בלוג.

ספר מומלץ. לא רק לנשים. לא רק לשמנים.

רדו ממני/ אורית יוגב
הוצאת כתר, 2009
264 ע"מ

תגיות: אורית יוגב, דימוי עצמי, השמנה, כתר, רדו ממני
שייך לקטגוריות ספרי עיון, פסיכולוגיה, קראתי | 9 תגובות »