ארכיון פוסטים עם התג "קולומביין"

פה גדול והמכוערת

יום שישי, 22 ביולי, 2011
 
ביום בהיר אחד נכנסים שני אנשים זרים לכיתה של מאט דונהיי ולוקחים אותו איתם.
לפתע פתאום מאט אינו עוד נער מתבגר שאוהב לכתוב ולהתבדח וידוע כ"פה גדול", אלא נער אלים שמאיים לפוצץ את בית הספר.
 
אבל בניגוד לאגדות, דברים לא תמיד נגמרים טוב. וגם אחרי שמתברר שמאט באמת חף מפשע, אנשים לא מפסיקים להתהות האם באמת אין עשן בלי אש….

באמריקה שלאחר עידן התמימות, לאחר הטבח בקולומביין, לך תוכיח שאין לך אחות. איש אינו מאמין למאט. כל חבריו נעלמים, הוא מושעה מבית הספר ואפילו הוריו מסתכלים עליו במבטים חשדניים. באופן כללי, הוא מרגיש שאין לו מקום בעולם.
היחידה שמאמינה בחפותו, ובאופן מאוד מפתיע (ביחוד לאור העובדה שלא היה ביניהם קשר קודם) נלחמת כדי להוכיח זאת היא אורסולה, "המכוערת". אורסולה, תלמיה מצטיינת וספורטאית טובה לא פחות, היא בעלת דימוי עצמי בגובה דשא, מכנה עצמה "מכוערת".
 
 

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

ג'ויס קרול אוטס היא סופרת אמריקאית ופרופסור לספרות וכתיבה יוצרת.
 

 

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

ורנון גוד ליטל

יום שני, 2 באוגוסט, 2010

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

19 דקות- המלצה חמה

שבת, 20 במרץ, 2010

גילוי נאות: הסקירה נכתבה בראשונה על הספר בשפת המקור
פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם הבריונות שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

את הספר קראתי לראשונה באנגלית, ונהנתי ממנו מאוד. ככלל, אני חושבת שפיקו נקראת הרבה יותר טוב באנגלית, אבל היום קראתי אותו ב'מכה אחת' בעברית, ואני חייבת לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. לא היה חסר לי כלום, אבל ממש כלום.

לסיכום, לטעמי מדובר בספר הטוב ביותר של פיקו.
(כי זה לא לאוהבי פיקו בלבד, כי זה אקטואלי יותר מתמיד, כי אני יכולה להזדהות עם פיטר, וכי הסוף- למרות שלא הייתה שום אופציה אחרת- עדיין עצבן אותי).

תשע-עשרה דקות/ ג'ודי פיקו
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, 2010
589 ע"מ

The Hour I First Believed

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.

Ninteen Minutes- המלצה חמה

יום שישי, 5 ביוני, 2009

 

פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת את ג`ודי פיקו, למרות שלא מעט פעמים העלילות שלה די מופרכות. הפעם מדובר בספר הטוב ביותר שלה (כן, לטעמי הרבה יותר מוצלח מ"שומרת אחותי"). ממליצה בכל לשון.

Ninteen Minutes/Jodi Picoult
Hodder, 2007
568 pp.

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’