פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.
גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.
אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.
אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.
לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם אני מתעייפת.
כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)
זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'