ארכיון פוסטים עם התג "צבי בלומנפרוכט"

שיר האהבה הראשון שנכתב לי

יום חמישי, 22 בדצמבר, 2011

סבא שלי, צבי בלומנפרוכט ז"ל, היה אמור להיות בן 86 היום.
הוא נפטר לפני שנה וחצי, אבל אני עוד מתגעגעת….

לא מזמן קיבלתי לידי עותק של שיר שכתב לי, במלאת לי שנה.
השיר מתורגם בצורה חופשית מיידיש.

שיר השירים בשביל בר!!

נרותיי מאירים בדרכים שונות בחיי,
התקשרת אלי בבוקר- ובשפתייך האדומות
בישרת לי שאת – אמא!!

גופך הצעיר והקטן, כעץ צעיר,
וראשך המעוצב פונים למגדל- דוד
מקום משכנו של המלך בירושלים,
ומקום משכנו של אביך, ושערותיו כתר!

הו! כמה יפה נכדתי הראשונה, הקטנה!!
כמה יפות כפות רגלייך,
שמך כנחל זורם, בר,
תנועותייך מותאמות לגופך.

דעו לכן, בנותיה היפות של ירושלים!
בר היא הטובה שבכן,
ההולכות ברחבי עיר ציון,
שימו לב, הנסיכה בר היא ההולכת ביניכן!

 

סבא, מתגעגעים אליך!

סבא מספר 108009

יום שני, 2 במאי, 2011

קדיש לשבעה (במלאת שלושים לקבורת אפר הנרצחים מגטו לודז')

הלילה מחשיך את רקמותכם,
הרוח מייללת במרירות כדי לשכוח.
אתם המליונים נשאתם את שבע הנשמות
ורעד קדוש עובר בנו.

האוייב טרף את בשרכם חתיכות חתיכות
ושרשראות ברזל לחצו על עורכם.
אבל נותרתם חיים, יקרים, עד שהמוות לקח אתכם.

אין לילה אפל דיו כדי להחשיך אתכם
שבעת החדשים
-ישנים.

עורכם מואר באור שמש פרטי
כשפניכם פונות מהחשיכה לאור.

דמכם זורם בעורקנו.
אני כותב קדיש ליד שבעתכם.
אפרכם אפר דורות שלמים,
המשכם יחיה  בישראל לעולמים.

לפני שנה נפטר סבא שלי, צבי בלומנפרוכט. את השיר הזה, יחד עם עוד לא מעט דברים שכתב, השאיר לי באלבום שמצאתי אחרי מותו. לאלבום קרא "סבא מספר 108009".

השיר פורסם במקור במאי 1977 בעיתון יידיש הנקרא "יידישע צייטונג". הוא כתוב ביידיש, והתרגום כאן הוא חופשי לחלוטין.
הוא נכתב במקביל לבניית  במצבה/אנדרטה שהוקמה בבית הקברות בחולון לזכר יהודי גטו לודז'. את האנדרטה הקימה הפסלת אסתר אסתר אייזן. מתחת למצבה אכן ישנו אפר של נרצחי לודז' אולם לא הצלחתי למצוא שום סימוכין למספר שבע (אם כי יתכן שפשוט מדובר במספר סמבולי בלבד).

לזכרו של סבא שלי, לזכר בני משפחתו ובני משפחת סבתי, תבל"א שנספו בשואה.

תרגום מיידיש לאנגלית

A Kadish luxury seven

שלושים יום/יומן אבל

יום שני, 21 ביוני, 2010

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

(כמעט) שבוע עבר

יום שישי, 28 במאי, 2010

(כמעט) שבוע עבר מאז שהלכת מאיתנו, למקום עם פחות סבל וכאב.
(כמעט) שבוע עבר, ואני עדיין לא תמיד מעכלת, לא תמיד מבינה.

לפני שלושה שבועות עוד ישבת איתי ועם סבתא בחצר בית החולים, ושתית דיאט קולה, וחייכת כל כך.
לפני שבועיים עוד הגנבת עוד ביס (ועוד אחד, ועוד אחד) מהעוגה, למרות שאסור לך, ואני כבר לא כעסתי עליך, כי מה זה כבר משנה.

סבא'לה שלי, את ימיך האחרונים עשית, אני מקווה, בשלווה. כבר לא כל כך דיברת, אבל אחזת בדובי שהבאנו לך, בהמלצת הרופאים. הדובי הזה הפך להיות "הדובי של סבא", וכשיהיו לנו ילדים, זה יהיה גם הדובי שלהם.

סבא'לה שלי, (כמעט) שבוע עבר, וסבתא מחזיקה מעמד, יותר חזקה ממה שחשבתי.
(כמעט) שבוע עבר, ואנשים לא מפסיקים לבוא, לא מפסיקים לדבר עליך.

(כמעט) שבוע עבר, והיום כבר לא התקשרתי ואמרתי "סבא'לה, שבת שלום".
(כמעט) שבוע עבר, ועוד לא הבנתי לגמרי שלעולם לא אומר יותר סבא'לה.

(כמעט) שבוע עבר, והכאב נשאר.

סבא צבי הלך לעולמו

שבת, 22 במאי, 2010

היום בבוקר בשעה 7 בערך, נפטר צבי בלומנפרוכט, סבה של הברבורה.

צבי היה ניצול שואה ששרד את זוועות אושוויץ, איבד את רוב משפחתו, אך בכל זאת עלה לארץ והקים משפחה. ביום הזכרון לשואה כתבה הברבורה את סיפורו.

הוא הבריא מסרטן לפני כ-10 שנים, אך המחלה חזרה לאחרונה, והוא נאבק בה בימיו האחרונים, עד שהכניעה אותו.

יהי זכרו ברוך…

כשצבי עוד היה הרשל'ה

יום ראשון, 11 באפריל, 2010

כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.

דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.

דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.

למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…

הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.

הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.

זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?

למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.

אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.

לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.

ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.

ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.

אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.

הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.

השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.

צבי בלומנפרוכט - סבא שלי

והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.

צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.

ותודה לגיל, שבעזרתו נכתב הפוסט