ארכיון פוסטים עם התג "פשע"

מקמאפיה/מישה גלני

יום רביעי, 28 באוקטובר, 2009

"It`s a Small World" אומר השיר המוכר, ואוי איך שלא ידענו כמה העולם הוא קטן….

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

הפשע המאורגן, מתברר, הוא אחד העסקים המכניסים ביותר בעולם. דרכו עוברים בין 15-20% מכלכלת העולם.
אם ארצה לתמצת את הספר- כאן תוכלו להבין למה לעולם לא נוכל להביס את הפשע, ולמה הפשע הולך ומתחזק.
נכון שהכי קל להאשים את הרוסים (במובן מסויים גם המחבר עושה זאת), לומר שמהרגע שהקומוניזם נפל, אין חוק ואין דיין. שהאוליגרכים הרוסים השתלטו על כל מוסדות השלטון, שאי אפשר להלחם בהם ובעצמת הכספים שהם מזרימים.
אבל הם לא היחידים, הרי יש את היאקוזה ביפן, את המאפיה באיטליה, וגם בישראל מתברר לא חסר. ומה שהכי יפה בכל הספור הזה, זה שבעולם הפשע מתברר יש הרבה יותר שלום מאשר בקרב "העולם האזרחי".


אז למה הפשע מתגבר?

כי ארגוני הפשע, בניגוד למה שחשבנו בעבר, עובדים היום במתכונת של חברות עסקים. הן מאורגנות היטב, היררכיות, בעלות אג`נדה פוליטית ואמצעים לאכוף אותה (או לפחות להשפיע על אנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר- לעוד מישהומנצנצת בראש האסוציאציה של גאידאמק ומחנה האוהלים שלו?).
העולם של היום, עולם חסר סולידריות חברתית, עולם שבו הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתחדדים, עולם המתמודד עם משבר כלכלי, סחר באנשים, סחר באיברים, טרור ומלחמות פשוט לא יכול לעמוד בפרץ.


ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני

מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

לקחת את החוק לידיים

יום שלישי, 24 במרץ, 2009


ברמה האישית, אני לא מאמינה במערכת הצדק שלנו. יותר מדי עוולות הולכות ומשתרשות בחברה שלנו, יותר מדי עבריינים יוצאים כמעט ללא פגע. על עבירות קשות הם מקבלים עונשים על תנאי ו/או עונשים קלים בטענה שהייתה להם ילדות קשה. לא פלא שרוב האנשים הריעו לשוטרים שהרגו פורץ שפרץ לחנות בגדים בירושלים, לא פלא שחוקים נוסח חוק שי דרומי עוברים בכנסת. ככה זה כשאנשים מאמינים שאין מי שישמור עליהם.

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות


הטיגריס הלבן

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

זן הטריגיסים נמצא על סף הכחדה. מבין סוגי הטריגיסים השונים בולט הטיגריס הלבן, סוג נדיר ביותר של טיגריסים, שגדל בעיקר בהודו.


גם בלראם הוא זן נדיר. "נדיר בדורו", קורא לו מפקח בית הספר שנותן לו את שמו. בהמשך נבין עד כמה הוא נדיר. הוא נדיר כי הוא מתכחש למסורת הקאסטות הנהוגה בהודו ונאבק כדי למצוא את דרכו. אין מדובר באדם אלטרואיסטי. בלראם, בסופו של דבר הוא רוצח (זה לא ספויילר, זה מסופר בפרק הראשון). אבל דרכו אנו נחשפים להודו האמיתית.


והודו האמיתית היא לא מקום נחמד. זו לא ההודו שאותה רואים התיירים (ברובם), אלא המקום שבו העשירים ו/או העניים החזקים הם השולטים. היא מקום בו גורלך נקבע לך ביום שנולדת, ואין מנוס.


בלראם נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. הוא היה ילד פיקח, אחד היחידים שידע קרוא וכתוב בכתתו, אבל זה לא באמת שינה משהו. כי בהודו, המשפחה מעל הכל. וכשהיה צורך בזוג ידיים עובדות כדי לתת מוהר לבת המשפחה, הוצא בלראם מבית הספר ונשלח לעבוד.
במקום להכנע לגורלו מנסה בלראם לשפר את מעמדו. הוא לומד נהיגה, ומקבל עבודה כנהג במשפחת עשירי הכפר. יחד עם מעסיקו הוא עובר לדלהי ונחשף שם ביתר שאת לשחיתות ולשוחד. למרות אהבתו והערכתו לפטרונו, הבוס שלו, לאט לאט שוקע בלראם עצמו בעולם השחיתות ובסופו של דבר רוצח את אדונו ונמלט עם כספו.

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

בלראם הוא גיבור הספר, והוא מספר הספור. ספור המסגרת הנו כשראש ממשלת סין מתעתד לבוא להודו ולהכיר אותה "באמת", ובלראם מתנדב לספר לו מהי הודו האמיתית.


אני חייבת להודות שאני לא אוהבת ספרים מארצות המזרח. קצב העלילה האיטי מקשה עלי את הקריאה.
את הספר קיבלתי במתנה, אחרת לא הייתי קוראת אותו, וטוב שקיבלתי אותו. היה משהו בספר הזה, ברצונו של הגיבור לשנות את הגורל שנכפה עליו, שמאוד קסם לי. ככלל, ספורים על ניצול ועל עמידת החלשים מול החזקים עושים לי את זה.


הספר זכה בפרס בוקר, השג לא מבוטל לאור העובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר, ארווינד אדיגה. הסופר עצמו נולד בהודו, אבל התחנך בארה"ב ובבריטניה. אני תוהה האם היה כותב את אותה עלילה באם היה חי כל חייו בהודו. בכל מקרה, הספר עצמו מומלץ ביותר.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות