פעם, כשהיינו קטנים, פרס נובל היה פרס אמיתי, שנתנו לאנשים אמיתיים שעשו דברים חשובים.
זו הייתה משמעות הפרס כפי שאלפרד נובל ציווה אותו לפני מותו.
נובל, שהיה מלא ביסורי מצפון על המצאת הדינמיט, ביקש להעניק חמישה פרסים לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לבני האדם.
היום הוכרז חתן פרס נובל לשלום. לפני שאדון בבחירה עצמה, אני חייבת לציין כמה אישים שזכו בפרס לפניו:
- מרטין לותר קינג, שזכה בפרס על מאבקו למען זכויות האזרח.
- קיסינג`ר, על הפסקת האש שהייתה אמורה לסיים את מלחמת ויטנאם.
- בגין וסאדאת, על הסכם השלום עם מצרים.
- אמא תרזה
- אלי ויזל
- נלסון מנדלה
- רבין פרס ועראפת (וכן, אני יודעת שזו בחירה שנויה במחלוקת)
- ארגון רופאים ללא גבולות על תרומתם ההומאניטרית.
איך ומאיפה פתאום החליטו חברי ועדת הפרס השוודים שאובאמה עשה מעשה חשוב ומשמעותי כל כך, רק להם פתרונות.
יו"ר ועדת הפרס ציין כי הפרס לא ניתן הפעם כהוקרה אלא כתמריץ, בצורה מאוד פוליטית וחד משמעית: "אנחנו רוצים להגביר את התמיכה במה שהוא מנסה לעשות. זה סימן ברור לעולם שאנחנו רוצים לעורר דיפלומטיה בינלאומית ולפעול למען עולם חופשי מנשק גרעיני. זאת ההיסטוריה ארוכת השנים של ועדת הנובל".
אובאמה, מהיום שנבחר, לא עשה הרבה. הוא רק מדבר ומדבר ומדבר. אין תוכנית TV שלא השתתף בה, אין מצלמה שלא שזפה את אור הפלאשים שלה בו. 
כשהיינו בארה"ב נתקלנו בפולחן האישיות סביב אובאמה: בין אם בחולצות, כוסות, עוגות עם פרצופו או כל דבר אחר.
השוודים נפלו על הראש, או שהחליטו להצטרף לפולחן.
ואלפרד המסכן בטח מתהפך בקברו.