 |
זוכרים את הימים בהם לא הבחנתם בין ספרות יפה לסתם ספרות חביבה שלא מותירה רושם?
זוכרים את התחושה הזו שלכם, בזמן שאתם קוראים ספר ומבינים ש"זהו זה- זה ספר טוב באמת"?
"בתחילה היו הזלילות שלי גסות, הוללות, לא ממוקדות, חזיריות- מבחינתי, פה מלא פוקנר היה זהה לפה מלא פלובר- אם כי די מהר התחלתי להבחין בהבדלים הדקים" (עמ` 26).
פרמן הוא כזה. הקטן מבין שלושה עשר (!) אחים, אמא אלכוהוליסטית שלא מתייחסת אליו, וחנות ספרים משומשים במרחק יריקה.
בין ספר לספר מחפש פרמן את מה שכולנו מחפשים- מישהו שיאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל יש בעיה אחת.
פרמן הוא עכברוש. ואף אחד, כך מתברר לפרמן, לא אוהב עכברושים.
מה נשאר לאדם (או לעכברוש במקרה הזה) בחייו כשאין איש סביבו, רק הספרים מסביב. ופרמן שלנו, שכל חייו גדל במחסן ספרים ישנים, שוקע יותר ויותר בעולמם של הספרים.
"יש פעמים שאני רוצה לחשוב שאת הרגעים הראשונים שלי במאבק הקיום ליוו קרעים של מובי דיק, כמו במצעד ניצחון. זה אולי יסביר את המזג ההרפתקני והמוקצן שלי. בעתות אחרות, כשאני מרגיש מנודה וחריג במיוחד, אני משוכנע שידו של דון קישוט הייתה במעל" (עמ` 15).
בסופו של דבר גם פרמן מוצא אדם שיאהב אותו, אבל בשלב הזה העלילה כבר הייתה פחות מעניינת.
על פניו- הספר קסים, מיועד בעיקר לתולעי (ותולעות) הספרים שבינינו, כי בין השורות בולטת אהבת הקריאה, אבל כמו בהרבה מקרים בהם יש גימיק (ע"ע "הכלב היהודי"), הגימיק מתפוגג עם הזמן.
זה לא ספר שנשאר המון זמן, זה ספר שמיועד לגרום לחיוך.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.
גם גלי אהבה את הספר, ומורי היה הרבה פחות סלחני ממני.
לסיכום:
(או במילים 2.5 ברבורים מתוך חמישה)
פרמן/סם סוואג`
Firmin/ Sam Savage
מאנגלית: ארז אשרוב
איורים: פרננדו קראהן
הוצאת כנרת, 2009
160 ע"מ