ברבורה בהתהוות

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.

הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.

אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.

ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.

דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).

ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.

יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.

אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.

אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.

לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).

לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.

ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ

""אתה מאושר אבא? שאלתי בשקט, מכוונת לאוזנו.
"יש אנשים מאושרים?" אבא לחש חזרה.
"אני חושבת שיש," אמרתי.
אבא שתק זמן מה, מהורהר, ואז שאל, "יש אנשים אינטליגנטיים מאושרים?" " (עמ' 182)

זהו ספורה של שירה, שיום אחד מוזעקת חזרה מלימודיה בבלגיה כי אביה ואחיה הגאון נפצעו בפיגוע, או כמו שאמא שלה אומרת, "זה לא שאת צריכה לחזור, כל אחד עושה מה שהוא מרגיש" (עמ' 8).
שירה היא הבת הבכורה. בין האחריות על אביה, שמאושפז בבית לווינשטיין אחרי קטיעה של חלק מרגלו, לאחריות לאחיה, שאחרי הרסיסים שחדרו למוחו כבר לא יהיה אותו ילד גאון, היא מצליחה להתחתן עם עמיחי, הרופא הכירורג המוצלח.

ואז היא מגלה שגם לאמהּ יש חדשות. וכמו כל פולניה טובה (אני מצטערת, אני מניחה שיש לי אובססיה קטנה לפולניות בזמן האחרון), היא מבשרת על החדשות בדרך הטובה ביותר שיש: היא קונה סלון חדש. " "אמא, הן יפהפיות," אמרתי, מלטפת בידי את מסעד הכורסה. "הן מעור אמיתי," היא ענתה בנחת, "לא יהיו בושות בשבעה" " (עמ' 42).

בין לבין היא נכנסת להריון, משמינה (לא מנחת), מוצאת עצמה במשבר בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, וזה לא ממש נגמר….

מה שמדהים, זה שזו לא אופרת סבון.
הורים יכולים להזדהות עם הדאגה לילדים, וגם עם הדאגה להורים המזדקנים.
נשים תהנהנה בהסכמה כששירה תספר איך ש"החלק היחיד בגוף שלי שהתנועע בקלילות היה האצבעות על הפסנתר" (עמ' 118).
כולם יוכלו להזדהות עם תסכולו של איתי, האח הצעיר, שלא עומד בציפיות הוריו. לא ממש באשמתו, הוא הרי לא אשם ש"יום אחד מחבל דפוק שאין לי איתו דבר וחצי דבר החליט להתפוצץ בדיוק מול השולחן שלי ושל אבא." (עמ' 211).
וגם להתמוגג מפניני הדור הצעיר, כשתמר הקטנה אומרת לאביה הכירורג, ש"ניסה ללמד את תמר איפה מונחים איברי הבטן השונים. "לי אין כלבלב בבטן!" היא הודיעה לו" (עמ' 200).

אני אוהבת את טלי וישנה. יש לה את היכולת להפוך כל אירוע טרגי ונורא ככל שיהיה למשהו שמעורר לעיתים חיוך. כך היא עשתה בספרה "אחי הקטן והמצוייר", שעסק בהתעללות מינית, וגם בספר הנוכחי, שהיה לו את כל האופציה לגרום לקורא הממוצע לחתוך ורידים ולמות לו בשקט. בחושך. לבד.
אני כבר מחכה לספר הבא שלה.

מסוקרנים? קראו את הפרק הראשון…

לסיכום, ספר על משפחה אחת רגילה בישראל. שדברים קורים לה. כמו בחיים.

חשבתי על זה הרבה/טלי וישנה
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
245 ע"מ