ברבורה בהתהוות

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ