ברבורה בהתהוות

נורה אפרון, שאת שמה אנחנו מכירות (ומכירים) בזכות התסריטים שכתבה ל"נדודי שינה בסיאטל" ו"כשהארי פגש את סאלי" כתבה ספר על נשים מבוגרות ומה שאוכל אותן.
זה לא שיש שם תובנות שמעולם לא ידענו, אבל מישהי סוף סוף אומרת את זה, ולא מתביישת לדון באף נושא:

• על הצורך בטיפוח השיער:

"לפעמים אני חושבת שהפטור מהצורך לדאוג לשיער הוא אחד מהיתרונות של המוות" (עמ` 34)

• על צביעת שיער:

"יש סיבה לכך שאנשים בני ארבעים, חמישים ושישים לא נראים כמו פעם, וזה לא בגלל הפמיניזם וגם לא בגלל אורח חיים בריא יותר ופעילות גופנית. זה בגלל צבעי השיער" (עמ` 37).

• על הורדת שיער:

"שעווה באיזור הביקיני לא סתם הכאיבה- זה באמת כאב כמו לידה. התמודדתי עם הכאב באמצעות שימוש בתרגילי נשימה שלמדתי בשיעורי לאמאז` בקורס הכנה ללידה. אני ממליצה עליהם בחום, אבל לא בשביל לידה, בזה הם כמעט לא עוזרים" (עמ` 43-44).

• על משקפיים:

"קריאה היא עושר. קריאה היא אושר. אבל היכולת שלי להרים משהו בפשטות ולקרוא בו- שלא היתה מוגבלת כל חיי- תלויה עכשיו לגמרי בשאלה איפה נמצאים משקפי הקריאה שלי" (עמ` 52).

• על הילדים שעוזבים את הבית:

" אוי, הדרמה של הקן שהתרוקן. החרדה. הדאגה. איך ייראו החיים? האם יהיה לכם בכלל על מה לדבר אחרי שהילדים יצאו מהבית? האם תעשו סקס עכשיו, כשנוכחות הילדים כבר לא יכולה להיות תירוץ לא לעשות סקס?" (עמ` 61).

אני שונאת את הצוואר שלי/נורה אפרון
מאנגלית: עפרה אביגד
הוצאת עם עובד, 2009
125 ע"מ

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`