ברבורה בהתהוות

"מי יודע מדוע ולמה"…
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להסביר באמת מהו סוד הקסם של הזברה. אחרי הכל, ויסלחו לי כולם, מדובר על חמור לבן עם פסים.

אולי זה הרצון של כולנו להישאר עם פיג'מה כל היום. אולי אלו החרוזים, אבל אני לא מכירה הרבה מבוגרים שישמעו את שם הספר ולא יחייכו.

ועכשיו יצאה מהדורה חדשה של הספר, בהוצאת ספריית הפועלים, וכיאה לאם עבריה גם אני מיהרתי לשים ידי על הספר.
הספר מקסים. כל האיורים (שצויירו ע"י אביאל בסיל) מקסימים ושובי לב. כל ההתלבטויות של הזברה מתוארות על פני 2/3 מהעמוד ולמרות זאת העיצוב לא עמוס מדי, וידידותי למשתמש.

העולל נהנה מהספר עד מאוד, ואפילו התעקש, באחד מביקוריו בגן החיות, להקריא לזברות את הספר. לצערו הרב, הן לא הביעו יותר מדי עניין 😆 …

לסיכום,

למה לובשת הזברה פיג'מה/ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים, 2014
23 עמ'

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007

יש ספרים שקונים אותי ישר.
תנו לי חיות, תנו לי עלילה משעשעת ואיורים גדולים ומפורטים וקניתם אותי, וגם את העולל.
והספר הזה מתברך בכל היתרונות הללו.

מעשה בחיות החוה של יוסקה, חיות שחיות להן בשלווה ובאושר, בקשקוש מתמשך מבוקר עד ליל.
עד שיום אחד הבריק הברק, הרעם הכה, והחיות נבהלו עד עמקי נשמתן.
הכל השתבש, והתוצאה:

" פיצי הקטנה, חתולה אומללה
געתה מו עבה במקום יללה,
וטופי הכלב, מסכן ועצוב
קרא קוקוריקו בקול קצת עצוב"

מה לעשות, ואיך החוה חזרה לעצמה? האם אפשר להחזיר דברים לקדמותם, ולהרגיע, רק באמצעות הרגעה ואהבה, או שצריך גם רופא שיטפל (ותרופות, ואולי זריקות?)

כאמור, מדובר כאן בספר באמת מקסים. העולל נהנה מהתמונות, ואפילו הנסיך נהנה מהקריאה.
הספר מומלץ מגילאי שנתיים ומעלה, כי ילדים קטנים יותר מאבדים את הסבלנות הרבה יותר מהר, לא משנה כמה ברבורה אחת תנסה לחקות (בהצלחה! ) געיה של פרה.

בלבולי חיות/ נטלי שוחט
איורים: קסניה טופז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'

 בִיקּוּר בַּסָפָארִי הוּא הַרְפַּתְקָה נֶהֱדֶרֶת – שָׁם נִפְגּוֹשׁ בַּעֲלֵי חַיִּים מְעַנְיְנִים, וּלְכֻלָּם יֵשׁ אָזְנַיִם, עֵינַיִם, אַף וְזָנָב, שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם בְּדִיּוּק!

אחד הדברים שמאוד חשובים לי הוא שהעולל יאהב ויתעניין בבעלי חיים. זה עוד קצת מוקדם לקחת אותו לפינות ליטוף למיניהן, ולכן בינתיים הוא מסתפק בכלבי המשפחה, אבל הוא בהחלט סקרן ולכן מאוד שמחתי כשהגיע לידיי הספר הזה.

כל עמוד בספר מדבר על חיה אחרת, מתאר את הסממנים הייחודיים שלה ומאפשר לגעת בחיה. זהו ספר שמוגדר עם "חיות קופצות" ואני חייבת להודות שאין הנאה כמו למשוך בקרנו של הקרנף 🙂 או לגעת בזנבו של הטווס.

יש כמה חיות שלא ברורות לי שייכותן לספארי (אלא אם כן מדובר על ספארי נוסח רמת גן ולא אפריקה) דוגמת הטווס, אבל העיקר שהילד נהנה.

לגבי הגיל המומלץ- על כריכת הספר כתובה אזהרה שהוא מיועד לילדים מעל גיל 3 מאחר והוא מכיל חלקים קטנים, מצד שני בקטלוג של מודן הוא מוגדר לילדים מגיל 0-3…
אני לכשעצמי נתתי את הספר לעולל, דהיינו ילד בן 0.4 😆 . כאמור- נרשמה התלהבות גדולה, והספר מומלץ בתנאי שהילד נמצא בהשגחה מלאה (בין השאר כדי שלא יהרוס את הספר…)

לסיכום,

חיות קופצות בספארי- אף, עינים, זנבות ואזנים
איורים: פיטר טאונסנד
מאנגלית: שולמית דוידוביץ
הוצאת מודן, 2010

עערכאוטיויצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
ן      סשדבקקק                                                                                  מ  צ     מ       ם       87

אומרים שהורים טריים הם קהל שבוי. הם בדרך כלל ילכו לפי העדר, יקנו את מה שכולם קונים.
לצערי הרב, הפעם אני צריכה להסכים עם האמירה הסטריאוטיפית הזו.

מעשה ביהלי, ילד קטן וחמוד שמחפש משהו. הוא הולך ומחפש בכל מקום. מחפש, מחפש ולא מוצא.
בדרכו הוא נעזר בחיות שעוזרות לו לחפש, בין אם מדובר בחתול, בכלב או בכבשה.
הספר עשוי מקרטון, והוא בנוי מתמונות ומכיתוב. הוא מאוד קורץ לעין והעולל בהחלט נהנה להסתכל על התמונות.
אבל אחרי שסיימתי את הספר כל כך כעסתי, נשארתי עם טעם כל כך מר בפה, שכמעט וזרקתי את הספר לפח (ובתור תולעת גאה האמינו לי שאני היא זו שבדרך כלל מוציאה ספרים מהפח).

פרסום סמוי הוא בעיה נפוצה בימינו. לכל מקום שלא נלך, כל תוכנית שלא נראה, ואתם יודעים מה- גם בלא מעט ספרים- נתקל בפרסום סמוי. אבל פרסום גלוי זה כבר משהו אחר לגמרי.
מתברר שהילד החמוד יהלי, שכל כולו נתון לחיפוש אחר משהו, מחפש באובססיביות רבה… במבה! 👿 וכדי שלא, חס וחלילה, נחמיץ את המסר- יש תמונה גדולה של החטיף, הגם שהוא אינו מוזכר בשמו.

לזכותי יאמר שזו הייתה קניה של שניה בשבוע הספר. היה לי קופון, היה מבצע, הייתי צריכה עוד ספר אחד ושולה מודן היא סופרת ילדים מוכרת, שחלק לא מבוטל מספריה קראתי.
לגנותי יאמר שאת הספר הזה לא קראתי עד הסוף טרם הקניה, אלא דפדפתי בו מעט.

אבל לעשות מעשה שכזה, ועוד לגבות מחיר מלא על הספר הוא גניבת דעת. אני מרגישה מרומה. ומאוכזבת.
אני גם (קצת) ריאלית, ומניחה שהעולל אכן יאכל במבה כשיגיע זמנו, אבל לספרים של שולה מודן יהיה קשה הרבה יותר להיכנס אלי הביתה.

לסיכום,

ורק כדי שתדעו מה לא לקנות:
איפה זה/ שולה מודן
הוצאת מודן, 2000

כל הורה באשר הוא הורה נתקל בבעיה הכאובה של שנת השינה, על אחת כמה וכמה הורה טרי.

יש כל כך הרבה אסכולות לגבי הדרך בה צריך להתנהג במידה ו(בואו נודה על האמת, המילה הנכונה כאן היא כש)הילד יקום בפעם המאה מהמיטה, אחרי ששוב השכבת אותו, נתת לו נשיקה, נתת לו לשתות, ליווית אותו לשירותים, בדקת שהמפלצת בארון ישנה אף היא. אבל בינינו, אפילו אני, ממרום (כמעט) שלושה חודשי אמהות יודעת ששום דבר לא יעזור אם הילד לא רוצה ללכת לישון.

גם במשפחת הארנבונים נתקלו בבעיה הזו. שלושה ארנבונים קטנים יש במשפחה, ומה רוצים ההורים סך הכל? כמה רגעי חסד של שקט לפני השינה… מיותר לציין שהדרך לשקט אינה קלה כלל…

נתקלתי בספר הזה ממש במקרה, והוא שבה את ליבי. לא רק בזכות האיורים המקסימים (שאחד מהם מובא בהמשך הפוסט), לא רק בזכות השפה (שתורגמה לעברית בידי אורה איל), לא רק בזכות ציטוט מהספר שהפך להיות חלק מטקס הלילה שלי ושל העולל, אלא בעיקר בזכות העובדה שבניגוד ללא מעט ספרי ילדים אחרים, הנוקטים לעיתים בלשון דידקטית ונוטים לטובת ההורים כאשר מדובר בנושא שעת השינה, הספר כאן בהחלט קורץ לטובת הילדים.

דף לדוגמא מהספר:

מריסבינה רוסו היא מחברת ומאיירת ספרי ילדים אמריקאית, שכתבה לאורך השנים למעלה מעשרים ספרי ילדים ונוער, וזכתה בפרסים בינלאומיים רבים.
באתר שלה היא כותבת שהרעיון לספר נולד אחרי שהראתה לעורכת שלה קולאז'ים שעשתה עם ארנבונים, והעורכת עודדה אותה לכתוב ספר עליהם. הספר תורגם לשפות שונות.

לטעמי, הספר מתאים לקריאה בכל גיל- העולל עוקב אחרי כל האיורים בספר, ולמרות שהוא (עדיין) לא מרבה לדבר (אבל חכו, זה יקרה ממש בקרוב- דברי האמא האובייקטיבית), נראה שהוא מאוד נהנה מהספר. כאמור, הספר הוא חלק מטקס ההשכבה היומי שלנו. אבל אני מניחה שילדים בני שנתיים+ יבינו אותו הרבה יותר….

אתר ההוצאה לאור נמצא בשיפוצים, ולכן קבלו בינתיים לינק ישיר לדף הספר באתר הסופרת (באנגלית)

ואסיים במילים שנחקקו לעד במשפחת הברבורה:

לילה טוב,

שינה נעימה,

מחר בבוקר תקבל נשיקה

ברבורים

מהר למיטות, ארנבונים קטנים/ מריסבינה רוסו
The bunnies are not i n their beds/ Marisabina Russo
מאנגלית: אורה איל
הוצאת אגם, 2010

קראו לי משוגעת, אבל אחד החלומות הראשונים שלי לגבי העולל הקטן היה שהוא ואני נשב יחד במיטה הגדולה ונקרא ספרים (מהאבא כבר התייאשתי מזמן…).
ונדמה שהגיע הזמן להתחיל. אבל לכו תמצאו ספרים שיעניינו עוללים בני חודשיים וחצי…

בשביל זה בדיוק יש סופרת כמו גו'ליה דונלדסון.
אני מודה ומתוודה, אני אישית מאוד אוהבת את ספריה, ובעיקר את "טרופותי". כאחת שמגדירה עצמה, כן כן עדיין, כבת ארבע ורבע, יש לא מעט קסם במילים הנשזרות היטב באיורים המקסימים, ולכן כששמעתי על ספרה החדש, "חפרפרת אחת בגינה", קפצתי על ההזדמנות להעשיר את מדף ספרי הפעוטות בביתנו.

מעשה בחיות העובדות בגינה, עבודה המאפשרת לפעוט ללמוד לספור. האיורים גדולים וצבעוניים, והילדון שלי, שלמרות גאוניותו הרבה אני בספק אם הבין כל מה שהקראתי, היה מרותק אליהם.
אני אוהבת ספרים כאלו, שכל ילד יכול למצוא משהו אחר בהם, ובעיקר- ספרים שמאפשרים לילדים ללמוד בלי שהם ירגישו שהם לומדים- וזו הרי הלמידה הטובה ביותר.

ורק הערה אחת: למרות שהתרגום הנו חביב למדי, אין מה לעשות- הספר בשפת המקור הוא בחרוזים מוצלחים הרבה יותר

הספר מומלץ לבני 3+, למרות שמנסיון שלי גם ילדים קטנים (הרבה הרבה יותר קטנים) יכולים להנות ממנו.

לסיכום,
(כי באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב…)

חפרפרת אחת בגינה/ ג'וליה דונדלדסון
איורים: ניק שרט
One mole digging a hole/ Julia Donaldson
מאנגלית: יעל גובר
הוצאת כנרת, 2011