 |
"כל חיינו היינו אחי ואני לכודים בספורים שהורינו סיפרו לנו- מעשיות על עצמם ועל אחרים. כל אחד מהם רצה שנחרוץ משפט על האחר. לפעמים הרגשתי מרומה, כאילו מעולם לא הרשו לנו להחזיק בספור משלנו. רק עכשיו אני מבינה שהספור שלהם הוא גם שלי" (עמ` 13).
יש קלישאה שמדברת על "רגעים קטנים של אנשים", אבל לטעמי זהו סוד קסמו של הספר.
זהו ספורה של אזאר, אזי בקרב אוהביה, שגדלה בטהרן על רקע המהפיכה האסלאמית וימי שלטון השאה.
אבל באותה המידה זהו ספורם של לא מעט ילדים (וילדות) שחיו, גדלו, ועדיין זוכרים את הדינמיקה המשפחתית, את ערעור הקשר שבין ההורים, המחנות הנוצרים, החשש להשאר עם ההורה הפחות אהוב.
"לבד מפחד התפרצויותיה הצוננות של אמי ותביעותיה התמידיות, חייתי בפחד עמוק וקבוע פן אאבד את אבי. אני זוכרת ערבים רבים מספור שישבתי ליד החלון וחיכיתי לשובו הביתה, כריתי אוזן לפסיעותיו בחדר הכניסה, ורק אז יכולתי סוף סוף להירדם" (עמ` 34).
שיהיה ברור, לא מדובר כאן במשפחה אלימה, אזי לא עברה שום התעללות בבית (מלבד כל מיני אנשי דת שניסו לגעת בה במקומות "טמאים" כדבריהם).
אזי גרה עם אם דומיננטית, שמכניסה לכיס הקטן כל פולניה שאי פעם חשבתם עליה- היא מקטרת, ארסית, קרירה, בטוחה שהעולם סובב סביבה, עם אבא לא ממש נוכח- כשהוא נוכח, הוא לא מתעמת עם אשתו, וכשהוא לא נוכח הוא עצור שנים ארוכות בהאשמות ערטילאיות, ועם אח קטן (שאמה אוהבת, לטענת אזי, הרבה יותר).
ועכשיו אנחנו מגיעים לאבל הגדול- לא מדובר רק בסאגה משפחתית, או בספר על יחסי אם- בת, אלא בספור על איראן כולה, וככזה הספר מלא בפרטים על אנשים שהוצאו להורג, על ההסטוריה הפוליטית באיראן, על החיים בה, ולא מעט ביקורת על היחס לנשים.
לאור זאת, יתכן שמי שמחפש פשוט ספר על יחסים משפחתיים, יתאכזב מעט, אבל מי שנהנה מ"לקרוא את לוליטה בטהרן"- יהנה מאוד מהספר.
ומילה טובה נוספת לסיום- עיצוב העטיפה בגרסה העברית לספר מאוד מצא חן בעיניי- אשה עטופה ברעלה, ולכן פיה סגור והיא אינה מדברת. נוכחת- נאלמת.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.
פרטים נוספים על הסופרת אפשר למצוא כאן.
לסיכום,
(בעיקר בגלל שרציתי יותר משפחתיות ופחות טהרן)
דברים שלא סיפרתי/אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About / Azar Nafisi
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ
.jpg)
