ברבורה בהתהוות

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:

בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

אחת הדמויות המרתקות ביותר בהן נתקלתי בעולם הספרות היא דמותה של דבורה בארון, הכותבת והמיתוס.
לאלו המרימים גבה בשאלה, אומר רק שמדובר באישה, כוכבת עולה בשמי הספרות העברית, שבגיל 35 נכנסה למיטתה, ולא יצאה ממנה עד יום מותה, 34 שנה מאוחר יותר.

דבורה בארון נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק.
בגיל שבע כבר כתבה מחזה ביידיש, ובגיל 15, כאשר התפרסמו ספוריה הראשונים בעברית, נעשתה מפורסמת.
באותו גיל עזבה את ביתה ונסעה עם אחיה למינסק. זו הייתה פעולה יוצאת דופן בזמנה, ואפשר לראות בזה עוד סימן לחריגותה בנוף האנושי דאז- הן לשונותה של בארון והן לפתיחות המשפחה (מי שמע אז על נערה יהודיה חסודה שעוזבת את בית הוריה?) כמו גם לקשר הקרוב בין דבורה לבנימין אחיה.
בארון ידועה למרבית הישראלים בשל ספורה הנלמד לבגרות, "בת הרב". אבל מעטים מכירים את תולדות חייה, את העובדה שלבה נשבר כאשר הגיעה אליה הבשורה הקשה על מות אחיה, על עלייתה ארצה לאחר שאירוסיה (חמש שנים!) בוטלו, על מסירותה הבלתי נלאית של בתה צפורה, שהתגוררה עמה עד יום מותה.

בנסיון לפרום, ולו במעט, את המסתורין סביב דמותה, טווה עמיה ליבליך סיפור דמיוני (המבוסס על עובדות ידועות) המתאר מפגשים שבועיים בינה לבין בארון.
במפגשים אלו, שהתקיימו (כביכול) ליד מיטתה של בארון חשפו השתיים טפח מחייהן האישיים, מההתמודדויות אותן חוות נשים כותבות ומהאמוציות העומדות מאחורי כתיבתן.

ליבליך אינה פותרת בהכרח את התעלומה סביב טענותיה של בארון על מחלה מסתורית שאינה מאפשרת לה לצאת ממיטתה. הנחת היסוד המשתמעת מהספר היא כי מדובר בדכאון.
בראיונות מאוחרים יותר טענה ליבליך כי יחסי הסימביוזה בין בארון לבתה  נובעים מתופעה פסיכולוגית הקרויה "שגעון בשניים"- שני אנשים המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת- דבורה לא יכלה להתקיים בלי צפורה, וצפורה לא רצתה לעשות דבר מלבד לטפל באמה. (מתוך שיחות אינטימיות/איילת נגב)

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום, אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון.

רקמות- שיחותיי עם דבורה בארון/עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1991
309 עמ'

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.

איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ

פוסט זה יובא בלשון נקבה, מטעמים מובנים.

בחיינו אנו נתקלות לא מעט בשאלות ובנושאים ש, איך לומר, לא תמיד נוח לנו לשאול שאלות או להפגין בוּרות.
לפעמים אנחנו הולכות לרופא, וגם אותו לא תמיד נשאל, כי לא תמיד הוא נחמד, כי אנחנו לא רוצות להטריד, כי 'העיקר לגמור עם זה'.
הספר "גניקולוגיה בגובה העיניים" נועד למלא את הפער הזה בדיוק.

הספר בנוי ממספר חלקים, ומתייחס לתקופות שונות אצל האישה, החל מגיל ההתבגרות, דרך שלבי הפוריות השונים, ועד לגיל המעבר.
ישנו פירוט רב לגבי מחלות שונות (החל ממחלות צוואר הרחם, אירוגניקולוגיה, מחלות שד וסרטן) ולגבי גנטיקה וייעוץ גנטי.

כאחת שמהססת מאוד לשאול שאלות, מצאתי בספר לא מעט דברים שלא ידעתי.
יש גם מילון מונחים שעוזר לשימוש, ותמונות מפורטות של איברי המין, הרחם והשד.

מה שחסר בספר, לטעמי, הוא מפתח. לאדם שמציץ בספר ורוצה לבדוק, במהירות, משהו ספציפי, הספר פחות ידידותי (אם כי בכל שער מפורט תוכן עניינים), וחבל.

פרופסור עמירם ברעם הוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מומחה בתחום הסרטן של מערכת המין הנשית- גינקואונקולוגיה. מנהל היחידה למחלות סרטניות של צוואר הרחם במרכז הרפואי איכילוב.

לסיכום, לא מדובר בספר שמחליף את הרופא, אלא ספר שעוזר לאלו שאינם יודעים לשאול, וככזה הוא מומלץ.

(כי בזכותו אני מרגישה קצת פחות טיפשה אצל הרופא).

גניקולוגיה בגובה העיניים/ פרופ' עמירם ברעם
הוצאה עצמית, 2009
272 ע"מ