ברבורה בהתהוות

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

זוכרים את התוכנית של דובי גילהר, "ילדות בסכנה", אותו תחקיר בו נחשפו לעיני כל פדופילים מסוכנים?
גם אני ישבתי אז מול הטלוויזיה, וגם אני התמלאתי תעוב ורציתי לזרוק לכלא את כל האנשים האלה.
וגם אני, עד היום, לא יודעת האם כל האנשים שהואשמו בתוכנית נמצאו אשמים באמת, אבל אני כן יודעת שזה כבר לא ממש משנה, כי מה שרואים בטלוויזיה הוא הדבר שזוכרים. זו האמת, ואין בלתה.

ומה אם אחד האנשים הגיע לשם בטעות? מה אם זו הייתה מלכודת שנועדה להרוס את חייו?
האמת היא, שאיש לא מאמין לתירוצים כאלה. אף אחד לא מאמין באמת בקונספירציות. לך תוכיח שאתה חף מפשע כשכולם רואים אותך בTV.

זו הייתה הבעיה של דן מרסר. פעם הוא היה עובד סוציאלי מוערך. ובשניה אחת הוא הפך להיות אחד האנשים השנואים. לך תוכיח שזה לא נכון.
ואולי זה נכון?

אני אוהבת את ספריו של קובן (לא את כולם, את הסדרה של מיירון בוליטר אני לא סובלת). לא משנה שקו העלילה ברור וידוע, תמיד תהיה קונספירציה, תמיד מה שחשבת בהתחלה לא יהיה מה שקרה באמת.

לסיכום,
 (כי זה ספר מצויין, אבל הנוסחה מוכרת למדי)

לדף הספר בהוצאה

משחק הציד/הרלן קובן
Caught/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
350 ע"מ