ברבורה בהתהוות

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ