ברבורה בהתהוות

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
* מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
* אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
* ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
* גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
* לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.
היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום, לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

כשהייתי ילדה, נערה צעירה אם תרצו, הספרים האלה מילאו את חלומותיי- ספרים קטנים, בדרך כלל קצרים למדי, ממורטטים ברובם.
תמיד היה בהם את הגבר המושלם, את האישה המושלמת, את הסיטואציות הכי בעייתיות. הם תמיד לא היו מודעים אחד לקיומה של השניה/רבו ביניהם/שנאו אחד את השני, אבל אנחנו (הקוראים) ידענו את האמת. הם נועדו זה לזו. כך זה גם נגמר ברוב המקרים. אז קראו לזה רומן רומנטי. היום יש לספרים האלו שמות אחרים.

סם אוהב את גרייס. הוא לא מעז להתקרב אליה, וגרייס… גרייס בכלל לא מודעת לקיומו. היא מתעניינת בדבר אחד בלבד- בזאבים או ליתר דיוק, בזאב אחד בלבד- "הזאב שלה", הזאב שהיא זוכרת שהציל אותה מהתקפת זאבים שחוותה כשהייתה ילדה קטנה.
הם באים מעולמות שונים- גרייס באה ממשפחה של אומנים, שלא ממש מתייחסים לקיומה, וסם בא ממשפחה אלימה, עם הורים שניסו להרוג אותו.
הם באים מעולמות שונים, מרקעים שונים, ולזמן שהולך ומתארך מדי שנה- ממינים שונים. גרייס היא בת אדם. סם… זה תלוי בתקופה- לפעמים הוא אדם. רוב הזמן הוא זאב.

אם ספור העלילה נשמע לכם מוכר, זה לא סתם. הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים, נשען לא מעט על ההתלהבות הגדולה שהייתה מסדרת ספרי "דמדומים". ערפד, איש זאב, מה זה משנה כל עוד מדובר על אהבה מיוסרת ובלתי מושגת בין בני נוער.
בשני המקרים מדובר על אהבה שהיא רומנטית להחריד, על דברים שנועדו לקרות, ובעיקר- וזה מאוד חשוב באקלים הפוליטי בארה"ב- על שמרנות מינית. אם ב"דמדומים" אדוארד לא שכב עם בלה במטרה להגן עליה מהיצרים החייתיים שלו, גם כאן סם לא ישכב עם גרייס. מתברר שהרומן הרומנטי שאני גדלתי עליו שינה את פרצופו לדמויות מעולם הפנטזיה, אבל לא יותר מזה.

הספר הוא חלק מטרילוגיה- הספר השני נקרא "LINGER"  והספר השלישי בסדרה אמור לצאת ממש בקרוב, ב-12 ביולי, ויקרא FOREVER.
בספריה בה עבדתי "רעד" היה להיט גדול, ילדות (כמו בדמדומים, בנות הן קהל היעד) שאלו עליו הרבה לפני שיצא. ככזה, חלק לא מבוטל ממסע היח"צנות לספר דובר בשפת בני הנוער- יש לספר דף פייסבוק, וטריילר (מקסים!) לספר עצמו (בספטמבר עתיד לעלות לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

לסיכום, בכריכה האחורית של הספר כתוב "אם נהנתם מדמדומים, תאהבו גם את רעד". וזו בדיוק הבעיה- אם נהנתם מדמדומים, למה ללכת על חיקוי?
למרות התרגום המעולה של גילי בר הלל, הייתי מוותרת.

לדף הספר בהוצאה.

(כי אני רומנטיקנית שזוכרת חסד נעורים לרומנים שקראתי בנעוריי, וכי לבנות הנוער הוא מעולה, ומצד שני- כמו כל רומן רומנטי, הוא נשכח שניה אחרי שאת נאנחת אנחה מלאת אהבה בסוף הספר).

 רעד (סידרת הזאבים של גרייס)/ מגי סטיווטר
Shiver/Maggie Stiefuater
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
הוצאת כנרת, 2010
381 עמ'