"התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות".
(זה לא ספויילר, זו הפיסקה הראשונה בספר)
הקשר בין המטפלת להורים הוא עדין. איכשהו הורים תמיד משתדלים מאוד. הם יחמיאו, הם ישתדלו לא להתלונן יותר מדי, הם יעשו הכל כדי שהמטפלת תאהב אותם. כי אם היא תאהב אותם, או לפחות תכבד אותם, הילדים… הילדים יהיו בסדר.
מה הפחד הכי גדול שלכן? (טוב, אולי גם שלכם, אני לא קטנונית).
היום הראשון כשמשאירים את הילד אצל מטפלת/גננת. הפחד הזה שלא יקרה כלום. שיתנהגו אליו יפה. שיאהבו אותו. זה אפילו לא מגיע למקומות קיצון כמו חשש שיתעללו בו. רק שיאהבו אותו. שיכבדו אותו. שיבינו כמה הוא שווה. לא ככה?
ותרצו או לא, אמהות חרדות יותר. הן חרדות שמשהו יקרה. הן חרדות שהילד יאהב את המטפלת יותר. שהוא יאהב את האוכל שלה יותר, שאת כל הדברים הראשונים היא תפספס.
גם מרים חרדה. היא חרדה מהרבה דברים, אבל היא מרגישה שדי. היא צריכה לחזור לעבוד. היא צריכה להיות אדם בפני עצמה, ולא רק אמא של מילה ואדם.
"היא מחכה לאומנת הזאת כמו למושיעה, אף שהיא מבועתת מהמחשבה שתעזוב את ילדיה. היא יודעת עליהם הכל והייתה רוצה לשמור את הידע הזה בסוד. היא מכירה את הטעמים ואת הגחמות שלהם. היא מרגישה מיד מתי אחד מהם חולה או עצוב. מיום שנולדו היא לא גרעה מהם עין, משוכנעת שאיש לא ייטיב ממנה לגונן עליהם.
מיום שנולדו, היא חוששת מהכל. בייחוד היא חוששת שימותו." (עמ' 18)
אז הם שוכרים את לואיז, אישה בגיל העמידה עם ניסיון רב בטיפול בילדים.
מרים ופול באמת מעריכים את לואיז. הם מפרגנים לה בלי סוף. הם לוקחים אותם איתה לחופש. הם נותנים לה דברים.
אבל מה שמתחיל כחלום טוב, נגמר בסיוט.
זה ספר טורד מנוחה, מעיק, כבד על הנפש, אם כי אני מסכימה עם מרבית הביקורות שטענו שהחלק הראשון של הספר כתוב ו"תפור" הרבה יותר טוב מחלקו השני.
לא בטוח שהייתי מסוגלת לקרוא את הספר אם היה לי תינוק שהייתי צריכה להכניס למסגרת. והנושא כבד, אבל לא יכולתי להפסיק. אי אפשר להפסיק. הסוף הרי ידוע מראש, ובכל זאת אי אפשר להפסיק. וליבי, ליבי, עם ההורים.
ובעיקר עם הילדים.
לילה סלימאנה, שזהו ספרה הראשון בעברית, כתבה את הספר בעקבות פרשת רצח שאירעה בניו יורק בשנת 2012, בה מטפלת פורטוריקאית רצחה את שני הילדים בהם היא טיפלה.
וי', חברתי הספרנית, הייתה אומרת "פסיכית, מה את צריכה לקרוא ספרים מדכאים כאלו??"
לסיכום,
לחובבי ספרות אירופאית ובפרט צרפתית. אין מה לעשות, לספרות הצרפתית יש ניחוח, המממ, מעט סנובי בכל הקשור לעובדים.
שיר ענוג/לילה סלימאני
Chanson Douce/Leila Slimani
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת מודן, 2017
175 עמ'.
