ברבורה בהתהוות

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלע– שפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

אז אחרי ארבע שנים ארוכות הרשיעו את זדורוב. מי (לא) היה מאמין שהוא יורשע..

אני חייבת להודות שמעולם לא האמנתי שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה.
אי האמון שלי נובע, אני מודה, בראש ובראשונה מחוסר האמון שלי ברצונה של המשטרה לעבוד קשה ובהמשך ישיר מחוסר היכולת (או שמא נאמר הרצון) לעמוד מול המשטרה. אפשר לראות את זה בעשרות צווי איסור הפרסום שהמשטרה מוציאה חדשות לבקרים על כל שיהוק שפושע סוג ג' פולט, ואפשר לראות את זה בצורה חמורה יותר בידיעה שפורסמה לפני מספר שנים, לפיה 97% מהנאשמים מורשעים בדין. יש הטוענים שכיום מדובר ב99%. אני לא ממש אתפלא אם זהו אכן הנתון האמיתי.

ואחרי שאני מדברת בהכללה, לא אכפת לכם שנרד קצת לפרטים, נכון?

אני מודה, אל תתפסו אותי במילה, אבל התעצבנתי מההרשעה. כל כך התעצבנתי, שישבתי וקראתי את כל הכרעת הדין (וזה לא סתם, מדובר ב476! עמודים).
ואחרי שקראתי את כל הכרעת הדין, התעצבנתי לא פחות.
תרשו לי לשתף אתכם בסיבות לכך:

• נניח שהשופטים האמינו בכל ליבם שזדורוב הוא אכן הרוצח. נניח. נראה לי קצת לא הגיוני שאף טענה, ולו אחת, קטנה ככל שתהיה, שהסניגורים טענו, לא התקבלה.
  אנסח מחדש: במשפט שנמשך כמעט ארבע שנים לא מצאו השופטים ולו טעות אחת, ולו פגם אחת בעבודת המשטרה ו/או הפרקליטות.
  
• שערות בזירת הרצח: בזירת הרצח נמצאו שערות רבות. אף שערה לא תאמה את הDNA של הנאשם. יתרה מזה, בשלב מסויים הוחלט לא לבדוק את הDNA של כל השיערות (הגם שלא את כולן ניתן היה לדגום) מאחר שזדורוב עבד בבית הספר ולכן המצאות שיערות שלו לא בהכרח אומרת שהיה במקום הרצח. בידה של תאיר ראדה נמצאו שערות חומות ארוכות. חלק מהשערות נמצאו כשייכות לתאיר, אחרות לאדם אחר. מיהו האדם האחר? זה לא באמת משנה. זה לא זדורוב, אבל הרי הוא הודה במעשה, למה להמשיך לבדוק?
  מתוך 12 שערות שנמצאו בכף ידה של ראדה, 3 שערות לא נמצאו כשלה. הDNA לא תאם לא לראדה ולא לזדורוב. ומה אמרו על כך השופטים? דבר ראשון, יתכן שהטכנאית טעתה. אבל גם אם לא… " גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, אין בכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי […] אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם […] האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה" (עמ' 270).
  אנסח מחדש: בכף ידה של הנרצחת נמצאו שערות. חלקן היו שלה. חלקן לא. הן גם לא שייכות לנאשם. למי הן שייכות? זה לא רלוונטי.
  
• הפסקות בהקלטה הקולית/טעויות בשעת הקלטה בוידאו: במהלך ההקלטות ישנן הפסקות בסאונד. הפסקות בסאונד יכולות לנבוע, נגיד, מעריכה מגמתית, או מעצירת ההקלטה באמצע. הסאונד והתמונה לא תואמים, כלומר קודם היה סאונד, ורק אחר נוסף הצילום. טענת הפרקליטות, כפי שהתקבלה על ידי השופטים במלואה, הייתה שהשיבושים בהקלטה נובעים מההקלטה שהועברה למומחה שמונה על ידי הסניגוריה, ולא קיימת בהקלטה המקורית.
  לגבי פערים שמופיעים בין התארוך של החקירות לבין הזמן המוטבע בחלקו העליון של מסך התמונה (שצולם בוידאו כאמור) טענה הפרקליטות כי כאשר סוללה מתרוקנת, השעון של מצלמת הוידאו אינו מתכייל, ולכן הזמן אינו נכון.
  אנסח מחדש: בהקלטות החקירות ישנן הפסקות, המגיעות ל25% מזמן ההקלטה. השעון של החקירות שצולמו בוידאו אינו מדוייק. אי אפשר לדעת מתי החקירה נעשה, אי אפשר לדעת מה אירע בחקירה בזמן ההפסקה בהקלטה. בית המשפט החליט כי התקלות נובעות משכפול הקלטת לצרכי ההגנה, מחוסר סוללות במצלמה, ובכל מקרה אין כאן כוונת זדון, אבל אולי כדאי שהמשטרה תשקול לשכלל את צורת הקלטת החקירות (עמ' 81).
  
• בדיקה בעירום שנעשתה לנאשם: במהלך אחת החקירות התבקש זדורוב להסיר את כל בגדיו על מנת לעבור בדיקה גופנית (כדי לראות אם יש סימני מאבק על גופו). אין כל תיעוד של הבדיקה הזו. לימים יטען זדורוב כי הרגיש מושפל, וכי בוצעה בו בדיקה חודרנית (טענה ממנה יחזור בסופו של דבר). המשטרה טענה כי הבדיקה לא צולמה מטעמי 'צנעת הפרט'.
  אנסח מחדש: הנאשם נבדק בעירום. איש לא מתווכח על כך. הוא היה באותו זמן ללא עורך דינו, ללא שום תיעוד של הבדיקה. לא נמצאה על גופו כל עדות למאבק. ומה אומר על כך בית המשפט? הם מקבלים את עמדתם של החוקרים, כי ברור ש"בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר" (עמ' 195). ומה לגבי חוסר התיעוד? "ראוי היה לתעד".
  
• בזירת הרצח לא נמצאה ולו טביעת אצבע אחת של זדורוב. אין טיפת DNA שלו. נאדה. האיש עשה רצח כמעט מושלם. כמעט. האמנם?
  אנסח מחדש: על מכנסיה ספוגי הדם של תאיר ראדה נמצאו עקבות נעל. אחד הקירות בשירותים הוכתם בדמה. על נעליו של זדורוב, שהפרקליטות טענה (ובית המשפט קיבל את טענתה) כי סביר להניח שמדובר בנעליו של זדורוב לא נמצאה טיפת דם, למרות שהשוטרים טענו בפני זדורוב שנמצאו על בגדיו כתמי דם של תאיר.
  
• תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לגבי מהימנותו של המדובב "ארתור" שזדורוב הודה באוזניו ברצח, חשף כי ישנם אסירים המעידים כי ארתור סחט הטבות הנאה מהמשטרה, תוך איום מפורש שהוא "יפוצץ את פרשת זדורוב" (עמ' 96). המשטרה טענה כי לא מדובר בטובות הנאה, אלא נהוג שכאשר מדובב יוצא להעיד מאפשרים לו לקנות דברים (עמ' 105). ומה אומר על כך בית המשפט? אי אפשר לסמוך על מהימנותו של העתונאי מאחר והוא לא התייחס לכך שיכול להיות שאלו שהעידו בפניו היו בעלי אינטרסים זרים (עמ' 103).
  אנסח מחדש: טוענים השופטים כי לא יתכן שתחקיר יבוצע (בין השאר) באמצעות ראיונות עם אנשים בעלי אינטרסים (אני תוהה- האם יש אנשים ללא אינטרסים בכתבות תחקיר?), וברור שישנה קבלה מוחלטת של טענת המשטרה כי ארתור אינו מקבל טובות הנאה.

• ציור במחלוקת: כשבועיים לפני הרצח נטען כי תלמידת התיכון ציירה דמות של אשה מדממת בשירותים. במהלך החקירה נחקרה הנערה וטענה כי לא מדובר בשירותים, אלא בדמות אישה מדממת בפינת החדר. הציור המקורי מעולם לא נמצא. הנערה ציירה סקיצה של הציור במשטרה, ובסקיצה אכן מדובר בפינת החדר. ומה אמרו על כך השופטים? הנערה הביאה לבית המשפט דוגמאות אחרות של ציורים, ולא נראה בהם כל רמז לאלימות (עמ' 411).
  אנסח מחדש: איני יודעת אם הנערה קשורה לרצח או לא. צירוף המקרים הוא מעט מטריד, אבל אינו מחייב בהכרח. אבל אפילו זה לא עורר ולו ספק קל שבקלים.
  
• ושיא השיאים, ותסלחו לי- אבל זו שאלה שמופנית בעיקר לנשים: בנות יקרות, כשאתן נכנסות לשירותים ציבוריים, נניח שיש בהם 4 תאים- לאיזה תא תיכנסו? אני יודעת שזו שאלה קטנונית, אבל אני לעולם לא אכנס לתאים הקיצוניים- לא לראשון ולא לאחרון. מסקר קטן שעשיתי, כל מי ששאלתי ענתה את אותה התשובה.
  ולמה אני שואלת? כי באחת החקירות (אחרי שחזר בו מהודאתו) אמר זדורוב "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או ברביעי" (עמ' 311).  את הטענה הזו דוחים השופטים בטיעון שאין שום הגיון בטענה הזו.
  אנסח מחדש: אני לא מכירה אף אחת שנכנסת לתא הראשון או האחרון בשירותים. אין כאן הגיון. אין לי הסבר לוגי. זה פשוט לא קורה. למה? ככה.

לסיכום, וסליחה על החפירה הארוכה, איך יכול להיות שאין ולו בדל אחד של ספק? אין שופט אחד מתוך השלושה שאינו מהסס בכלל? שלא אומר "רגע…". אחד????
ואולי, אולי פשוט זה היה בלתי אפשרי אחרי כל מחול השדים הזה לא להרשיע את זדורוב. איך אפשר? איך תראה המשטרה, שיצאה לה בחגיגיות למסיבת עתונאים והודיעה שפענחה את הרצח (ולו כדי להסתיר את המבוכה על בריחתו של בני סלע)? איך תראה מערכת המשפט, שכלאה את האיש לארבע שנים?

ולמי שרוצה, הנה קישור להכרעת הדין המלאה (קובץ וורד, 3.5 מ"ב), אותה ניתן למצוא באתר בתי המשפט.

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ