ברבורה בהתהוות

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….