ארכיון פוסטים עם התג "מפרי עטי"

אני אמא

יום שישי, 8 באפריל, 2011

עוד בהיותך חלקיק קטן
כבר היית בעל רצונות משלך
ובעיטותיך היוו איתות מרחוק.

ועכשיו
אתה כאן
נפרד
וכל כך חלק ממני
נושם
אוכל
מסתכל בעיניים רציניות על העולם.

אכול, ילד, אכול
מלא את פיך באהבתי אליך. בדאגה. בשמחה. בדמעה.
אני אמא.

הספור שלא סופר

יום רביעי, 25 בנובמבר, 2009

ספור שני לרגל ציון היום הבינ"ל למלחמה באלימות כנגד נשים.
מאחר ומדובר בבלוג שמיועד בעיקר לספרים, זהו ספורה של לוליטה, מנקודת מבטה של לוליטה.

ערב אחד, כשהיינו לבד בבית, הוא נכנס אלי לחדר, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר לי "לילי, אני אוהב אותך". כל כך התרגשתי באותו רגע. לאף אחת מהחברות שלי לא אמרו עד אז "אני אוהב אותך" ודווקא לי, מכולם. "גם אני אוהבת אותך" מלמלתי לעברו, מסמיקה.


האמת היא שבהתחלה ממש לא סבלתי אותו.
יום אחד הופיע אצלנו- כולו `נפוח` מרוב חשיבות עצמית. אמר שהוא סופר, שהוא מחפש את ההשראה הנכונה לכתוב. ביקש את החדר עם הנוף ליער (יותר חורשה, אבל מילא) ושלא נפריע לו. בקושי הסתכל עלי. גם כשהבאתי לו ארוחות.
אבל לאט לאט התברר לי שהוא לא כל כך נורא. הוא פשוט ביישן. הוא התחיל לחייך אלי, לשאול לשלומי. ולפעמים, כשהייתי מניחה את מגש האוכל, הייתי מרגישה את ידו עוברת בחטף על ישבני, על החזה שלי, אבל זה תמיד היה מהר מדי, ועוד לפני שהספקתי להבין, כבר לא היה ברור האם הוא אכן נגע, או לא.
הוא אהב לשבת במרפסת, להסתכל עלי כשאני משחקת עם בילי, הכלב שלי, ואני, כל פעם שהרגשתי במבטו, הייתי מסמיקה. ילדונת שכמותי.
לקח לו חודשיים להיכנס אלי לחדר, ולומר לי שהוא אוהב אותי. חודשיים!! אבל מהרגע שהוא אמר את זה, ברור שהייתי שלו.


הוא הושיט יד ובאצבעו ליטף לי את הפנים החל מהמצח דרך הלחיים עצר בשפתיים נוגע בהם כמו משרטט אותן בידו השניה החל לפתוח את כפתורי חולצת הפיג`מה שלי נבוכה נרתעתי קצת אבל הוא שם את אצבעו על פי שששש אנחנו אוהבים לא העביר אצבע קרה על שדיי החשופים שרעדו למגעו אוי לילי את כל כך יפה אמר והרכין את ראשו מנסה לנשק אותי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נישק אותי בצורה כזו הרגשתי את הלשון שלו בפה שלי הרגשתי איך הלב שלי הולם איך אני נעשית יותר לא יודעת מגורה ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי כאב קטן והוא היה בתוכי ואפילו אולי אהבתי את זה זה גרם לי להרגיש טוב זה שהוא אוהב אותי.
בקשר למין, טוב, זה לא היה כזה דבר נורא אבל מכאן ועד לספור האהבה שהוא טוען שהיה, נו באמת.

אמא מתה חודש אחר כך. תאונת דרכים. לא שכל כך אהבתי אותה, אבל גם לא ממש רציתי להישאר איתו. יש גבול. נמאס לי. כל ערב הוא היה בא אלי, ואומר לי אני אוהב אותך ואפילו לא קורא בשם שלי. אף פעם לא לילי. בהתחלה אמר לילית. ואחר כך שינה את זה שוב.


והוא גם השתנה. הוא כבר לא היה כל כך נחמד. הוא היה יותר קשוח. כבר לא הרשה לי לשחק עם כל החברים, וכשרוי, הבן של השכנים היה בא אלי, הוא היה צועק עלי שעות "שלא תהיי כמו אמא שלך, את שומעת?!" ואחר כך הוא היה מתנצל, ואפילו בוכה, אבל אני כבר לא כל כך אהבתי אותו.

בכלל, אם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה על מה כל המהומה. מין, אהבה וכל זה. הרי בסופו של דבר אני הייתי שלו, וזכותו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא?

ולילה אחד גיליתי שלא רק שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט שונאת אותו. לא יודעת אפילו למה. משהו בתנועות שלו, בקולות שעשה תוך כדי, משהו בשאלה הכל כך בנאלית שתמיד שאל בסוף "את עדיין אוהבת אותי" גרם לי לרצות לצעוק לא!!!! אבל לא יכולתי. תבינו, הוא היה לבד בעולם, והוא היה צריך אתי. באמת. וגם אני. הייתי צריכה אותו, זאת אומרת.

הוא תמיד היה אומר לי "אם תאהבי אותי, תקבלי כל מה שתרצי" ואתם יודעים מה, הוא לא שיקר לי. כל פעם ש`אהבתי` אותו קיבלתי משהו. השתתפות בטיול בית ספר, השתתפות בהצגה, וליום הולדת 16 קיבלתי מכונית. הוא גרם לי להרגיש כמו מלכה. מלכה- זונה, אבל מלכה.
לא יכולתי לראות אותו יותר. להריח אותו. והוא, ככל שעבר הזמן, רק אהב אותי יותר "לולי", היה אומר לי, "אנחנו נשאר תמיד ביחד. את תעשי לי ילד" וכל פעם שהיה אומר את זה רק התחלחלתי יותר. לא רציתי אותו. רציתי לחיות. רציתי לצאת עם בחורים. רציתי לעשות חיים, אבל הוא לא הרשה לי. "בשביל מה את צריכה לצאת עם בחורים" שאל אותי "והרי אני יכול לתת לך בדיוק את אותו הדבר".

כדי למנוע ממני להיפגש עם רודי, הבן של השכנים, הוא החליט שניסע לטיול. אז עלינו על המכונית (שלי) והתחלנו לנסוע, ועם כל קילומטר שעברנו הרגשתי שהוא משתלט עלי קצת יותר. הרגשתי שהוא לוקח ממני את כל מה שהכרתי אי פעם. את רודי, את הבית, את אמא. הכל. הדבר היחיד שלקחתי איתי היה הדובי שלי, שהיה המתנה היחידה שקיבלתי מאבא שלי, שאני לא ממש יודעת, וגם לא ממש אכפת לי, איפה הוא עכשיו.
כל היום היינו בנסיעות, בדרך כלל לבד. לפעמים היינו פוגשים חברים שלו, ואז הוא היה מציג אותי "תכירו, זו לולי, הבת שלי". אני לא חושבת שהוא באמת חשב שמישהו מאמין לו, כי ראיתי את המבטים, וחלק מהחברים שלו גם הביעו באוזניי את דעתם, ועוד כמה הצעות…

ההחלטה לעזוב עלתה בי לילה אחד, באיזה מוטל נידח בדרך לעוד חור כלשהו. לא רציתי לעזוב אותו, אבל ידעתי שאסור לי להישאר אתו. הרגשתי את השנאה ואת האלימות שגואה בי מדי יום. חשבתי שאם עוד פעם אחת הוא יגע בי, אני אהרוג אותו. או אתאבד. או שניהם.
ורציתי לעזוב, אבל לא ידעתי לאן. ולא היה לי כסף. הוא תמיד טיפל בהכל, ואני, למרות שהייתי בת שש עשרה וקצת, הרגשתי כמו ילדה קטנה בקטע הזה. אז הלכתי לחבר שלו, איזה במאי סרטים שידעתי שהוא `חם` עלי. הוא תמיד אמר לי, שאם רק אבקש הוא יוריד לי את הירח, וביקשתי ממנו שייקח אותי אתו. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. לא יותר מחודשיים, אבל זה הביא אותי לצד השני של המדינה. הוא השאיר אותי בעיירה קטנה. לזכותו יאמר שהוא קנה לי בית קטן, בשביל שאגדל את הילד שלנו. אבל מאז הוא לא בא לבקר. וגם ההוא לא מצא אותי.
אני בסדר, לפחות משתדלת. קשה לי עם הילד. אני אוהבת, באמת, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני נזכרת, ובא לי להרוג מישהו. אותי בדרך כלל. אבל אז אני חושבת מה יקרה אם אני אמות ואיזה בחור יבוא ויגדל אותו, ומה יקרה אם הוא יגמור כמוני, ואז במקום לחתוך ת`וריד, אני סתם חותכת את היד, רואה דם זורם ונרגעת.


אתמול קראתי ראיון אתו. סתם, מישהו השאיר עיתון ודפדפתי בו, ופתאום ראיתי תמונה שלו. בא לי למות. נבהלתי. לקח לי זמן לקלוט שזו רק תמונה. הוא הוציא ספר חדש. הוא אומר שזה ספור אהבה. על לולי. ספור אהבה, עאלק.

סמרטוטית

יום שלישי, 24 בנובמבר, 2009

ספור אחד מתוך שניים (הספור השני יעלה מחר) שכתבתי לציון יום המלחמה באלימות נגד נשים שיצויין ב25.11.

אף אחד לא ממש ידע מהיכן הגיעה. או מתי. יום אחד הוא הופיע למפגש הקבוע של החבר`ה יחד איתה, "זו רותי" אמר ולא יסף. והיא,כמו לא רצתה להפריע התיישבה לידו שקטה, נבוכה.


האמת היא שלא ממש ידענו מה לעשות איתה. בכל זאת, זה היה מוזר. אנחנו חבורה קבועה שנפגשת כל מוצ"ש במסעדה. ארבעה זוגות והוא. הוא תמיד היה הרווק הנצחי. אף פעם לא התחתן, למרות שהיו לו הרבה מאוד חברות, משום מה הוא תמיד נשאר בסוף לבד.
היא גם הייתה שונה. צעירה כזו, לא הייתי נותנת לה יותר מעשרים, עשרים וחמש. ועליה גם ראו שהיא באמת נבוכה, לא סתם עושה הצגה.


בפגישה השניה היא כבר חייכה אלינו והתיישבה ליד"שולחן הבנות" כשהוא ישב עם כולם מדבר על כדורגל ושאר דברים שבנים,"הילדים" קראנו להם, מדברים עד כלות כל פעם שהם נפגשים.


אמרה שהיא סטודנטית. להוראה. שכך פגשה אותו. במסגרת פרוייקט שלה באוניברסיטה נפגע חניך שלה, והיא ליוותה אותו לחדר מיון. ושם פגשה אותו. סיפרה שהיא התאהבה ממבט ראשון, למרות שלא היה נראה לה שזה הדדי. אמרה שכשאמרה לו ששמה רות, צחק לעברה ומיד שינה זאת לרותי. "כמו רותי סמרטוטי"אמרה וחייכה. כן, זה קצת קשה, מערכת יחסים שכזו. בכל זאת יש פער גילאים, והעבודה שלו. וכולנו יודעות עד כמה הוא מסור וכמה לילות הוא משקיע, אבל היא אוהבת אותו.


האמת, שכולנו קינאנו קצת. כל הבנות היו מאוהבות בו בעבר. ראינו איך הוא אוהב אותה. באמת. תמיד דאג שתשב לצדו, מחבק אותה. דואג לה. מהר מאוד היא עברה לגור אתו, הם הלכו לקנות לה בגדים ביחד- הוא לימד אותה הכל, והיא לא יכלה להיות רגע אחד בלעדיו. כל פעם שהצענו לה לצאת יחד אמרה `רגע. אני צריכה לשאול אותו`.

הלוואי עלינו אהבה כזו.

ואז יום אחד התקשרה אלי. ביקשה להפגש. זה היה די חריג, אני חייבת לציין. כלומר, הכרנו כבר כמה חודשים טובים אבל היא אף עם לא התקשרה אלי. ועוד בקול כל כך מלא חשש.

נפגשנו במרכז העיר. אני אוהבת לשבת שם לראות את המוני האנשים הרצים ממקום למקום.
העיר הזו היא תמיד בתנועה, כאילו אין דקה, מה דקה- שניה, לנשום מרוב שהם רצים, אין להם זמן לבדוק מה שלומם, מה קורה לזה שהולך לידם.

התיישבנו באיזה בית קפה. והיא נראתה פורחת. אין מה להגיד. טוב, הוא תמיד ידע לטפל בנשים שלו יפה.

היא רזתה מאוד. לא שהיא הייתה שמנה קודם, אבל די התפלאנו שהוא יוצא עם מישהי לא רזה מאוד. בכל זאת, הוא צריך לדעת על הסיכונים בהשמנה.


היא לבשה חולצה ארוכה, שהבליטה את העיניים הגדולות שלה, למרות שדי תמהתי, אחרי הכל, אמצע אוגוסט. שתקתי.
"הוא רוצה להתחתן"אמרה לי.
"ו…?" שאלתי, לא לגמרי מבינה מה היא רוצה.
היא הפשילה קצת את שרוול חולצתה, מראה לי חבורה מכוערת, ירוקה- סגלגלה על זרועה.
"מה זה?", שאלתי בזעזוע, "נפצעת? אמרת לו?"
היא לא ענתה
"רגע… את לא רוצה להגיד שהוא… לא יכול להיות. אני מכירה אותו. בטח יש כאן איזושהי אי- הבנה. תני לי לדבר איתו".
לא יכולתי להאמין. אחרי הכל, אני מכירה את הבן אדם הזה. הוא היה עם בעלי בצבא, הם למדו יחד בפקולטה לרפואה. לא יכול להיות. ומצד שני, אני בכל זאת צריכה לבדוק את העניין, איך אשן בלילה אם לא אבדוק את זה?


כשהלכה לשירותים, התקשרתי אליו. הוא צחק כשסיפרתי לו "באמת, טובה, נראה לך?! רותי פשוט רזתה בזמן האחרון והעור שלה נעשה עדין. את יודעת, השתוללנו קצת…" הרגשתי כמו מטומטמת כשאמר לי בסוף "אני חייב לרוץ, אבל תאמרי לה שאפגוש אותה בערב".
ממש כעסתי עליה. "תשמעי, אני מבינה שאת לחוצה מהחתונה, אבל את לא יכולה לצור רושם כזה אצל אנשים. זה לא בסדר".
היא התחילה לבכות, בכי שרק גבר אחרי שאמרתי לה שדיברתי איתו, וזה רק גרם לי לכעוס עליה יותר. ישבנו שם עוד כמה דקות ואז עזבתי.

החלטתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר. מזל שהיא אמרה לי את זה, ולא רצה למשטרה. לפחות סגרתי את בינינו, ואף אחד לא צריך לדעת על זה.

חודש אחר כך הם התחתנו. חתונה צנועה, ברבנות.
אחרי הטקס הוא לקח אותי הצידה והודה לי "אני ממש מודאג. רותי… יש לה כל מיני פנטזיות אלימות. אני מקווה שאת מבינה שהיא לא רואה את המציאות כמו שהיא…"
הסתכלתי עליה. היא נראתה לי קצת `מעופפת`, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, והוא אכן הודה "כן. החלטתי שהיא צריכה כדורי הרגעה אחרי שהיא דיברה איתך". מסכן. איזה אדם יקר הוא. ואיך הוא אוהב אותה.


הם עברו לרחוב לידנו זמן קצר לאחר מכן. אבל לא יצא לי לראות אותה הרבה.

ביום ההולדת שלו החלטנו לעשות לו הפתעה ולהגיע אליו הביתה. הוא עוד לא היה, ורותי פתחה את הדלת.
האשה שעמדה מולי לא דמתה כלל לאשה היפה שהכרתי. השיער שלה היה מוזנח. היא הייתה לבושה ברישול, וראשה היה חבוש. כשראתה אותנו נבהלה במקצת "הוא לא כאן" אמרה, מנסה לסדר את בגדיה. הסברתי לה בנחת שרצינו לעשות לו הפתעה, והיא הזמינה אותנו להיכנס. לזכותה יאמר שבית כזה לא ראיתי בחיים. הרצפה הבריקה, הכריות שעל הספה היו מסודרות בסדר מופתי ולא ראיתי גרגר אבק. טוב, אחרי החתונה היא כבר לא למדה. הוא הסביר פעם שהוא מרוויח מספיק כסף ושאשה לא צריכה לעבוד אם היא לא חייבת.
מישהי שאלה אותה לפשר התחבושת והיא הרימה את ידה, נבוכה "נפלתי" מחייכת חיוך נבוך "אין לי שיווי משקל".


כשהגיע, אחרי כמה דקות, כל כך שמח לראות אותה, ממש התרגש. ישר אמר לרותי "חמודה, לכי תכיני לאורחים שלי לשתות, ותיזהרי, את יודעת כמה מגושמת את יכולה להיות…" וכל כך הרבה אהבה היתה בקולו, והיא ענתה לו "אני לא הסמרטוט שלך!".
השתרר שקט. זה כבר לא היה נעים, להיות נוכח במריבה משפחתית. זה לא היה העסק שלנו. והוא הסמיק וקם לעברה, מושך אותה לעבר חדר השינה. הדלת נטרקה.
לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה דקות הוא יצא, נינוח ורגוע.
"נשים! זאתי נכנס לה לראש הרותי- סמרטוטי", התנצל, "היא תיכף תצא". ובאמת, אחרי כמה דקות היא יצאה עם לחיים סמוקות. כנראה התביישה, ובצדק אם תשאלו אותי.


בכל מקרה, ולמרות הכל, זה היה ערב נעים. רותי לא כל כך דיברה, כי הוא עוד היה מעוצבן עליה, אבל ראינו עד כמה האהבה קיימת ביניהם. הוא כל הזמן החזיק לה את היד, שמר עליה שלא תאכל עוגה כיוון ש"יש לך נטייה להשמנה, חמודה".

מה אגיד לכם, הלוואי עלי בעל כזה.

למחרת, לקראת הצהריים פתאום שמעתי סירנות ברחוב שלנו. ממש פחדתי. חשבתי ששוב היה פיגוע, אבל מתברר שזו הייתה רותי.
בעלי התקשר אחרי כמה דקות מבית החולים "רותי מאושפזת. המנוול `פוצץ` אותה ממכות". לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. מי מנוול? מה קרה?

מתברר שרותי שוכבת חסרת הכרה. גפיים שבורות. ואיפה הוא? "במעצר".

יומיים אחר כך, כששוחרר בערבות הוא ישב ודיבר איתי. בכה לי. אבל ממש. "מה אני אעשה, אני אוהב אותה. היא משוגעת. היא נפלה במדרגות והתחילה שוב עם הפנטזיות.."
מה אני אגיד לכם, מסכן.
איזו אהבה מהסרטים. איך הוא אוהב אותה…

מילים חסרות

יום חמישי, 1 באוקטובר, 2009

שטחים נכבשים, גישושים ראשונים

מגע השפתיים הידיים ש

לוקחות אותי לעולמות אחרים

מי צריך מילים כשיש אהבה

זעקת הדוממים

יום שני, 20 באפריל, 2009

זעקת הזקנים לא תמיד נשמעת,
לפעמים קולם חלוש והם לא יכולים לדבר.
זעקת הכבושים לא תמיד נשמעת
אבל אלה שמסביב, שיודעים ושותקים,
גרועים בדיוק כמו הכובשים.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
בעיקר כשיודעים מהי האמת.
זעקת המתים לא תמיד נשמעת
אבל היא תמיד נמצאת.

לזכרם של בני משפחתם של סבי וסבתי שנרצחו בידי הגרמנים. מי במחנות,
מי בסיביר, שנפטרו בייסורים קשים.