ברבורה בהתהוות

כל מי שאי פעם פגש מכור יודע, שהכי פשוט 'להדליק' מכור. מספיק לרמוז לו שהוא יכול לקבל את מנת הסם, והוא שלך.

המייל שהגיע אלי היה מבטיח:
" בעקבות הצטברותם של עודפי עותקים של ספרים בספרייה הלאומית בירושלים שאין להם שימוש או ביקוש מחקרי, הוחלט לקיים יריד ספרים החל מיום ראשון 7/11 ועד סיום חלוקת הספרים, שבו יוזמן הציבור הרחב לקבל, ללא תשלום, את אותם ספרים שלספרייה אין בהם צורך. מדובר בהרבה ספרי עיון ומחקר לצד ספרי פרוזה, כתבי עת ועוד."

בדף הפייסבוק של הספריה הלאומית עוד הוסיפו (לצערי הדיון עצמו נעלם לו, אז לא יכולתי לצטט במדויק) ענו לשאלות מתעניינים ואמרו שיהיו ספרים בתחומים שונים, גם בעברית.

וכך שמתי צעדיי ביום ראשון לפנות בוקר (טוב, איזור 8:30 ליתר דיוק) לאיזור הספריה הלאומית, מתוך תקווה להיות בין ראשוני המכורים שיהיו במקום. להפתעתי הרבה ערימת אנשים כבר סבבה סביב ארבעה- חמישה שולחנות עמוסים בספרים. "הכיצד?????" זעקתי בלבי "והרי נאמר שהחלוקה מתחילה רק ב9!!!" אבל איש לא ענה. אולי כי כולם התעמקו בנסיון להבין את הספרים המדוברים.
רק כדי לסבר את האוזן, מרבית הספרים הללו היו בשפת אבותיי, דהיינו יידיש.

כבר דיברנו על "קהל שבוי"?
השיטה עבדה כך: מדי 10-15 דקות גולגלה עגלה נוספת מלאת ספרים לעבר השולחנות. עשרות אנשים נואשים קופצים על העגלה ומנסים למצוא משהו, ולו קטן, כדי לקחת הביתה. גם בעגלה הבאה מרבית הספרים היו ביידיש. היו עוד ספרים ברוסית, צרפתית ואנגלית.
וכך עמדנו שם, וחיכינו לעוד עגלה. ועוד אחת. ועוד אחת.
יחד איתי הייתה אשה שהגיעה מרחובות, אחרת ניסתה להשיג את חברתה שרצתה להגיע מחיפה, כדי שלא תבוא.
גם אני טרחתי והתקשרתי לחמותי שתחיה, לבל תעז להגיע למקום. חבל על עוגמת הנפש, אמרתי לה.

אחרי שעתיים וחצי, אולי קצת יותר, עזבתי את המקום.
מתוקף היותי מכורה, וישראלית (מה, מחלקים משהו בחינם ואני לא אקח???) לקחתי ספר אחד באנגלית.

היריד, אגב, נסגר אחרי יומיים בלבד.
בקיצור, לא אמת בפרסום ולא בטיח. אכזבה אחת גדולה.
מצד שני, יש שיגידו "כשנותנים לך משהו בחינם- אמור תודה וזהו".