ברבורה בהתהוות

"אנחנו דור שני לניצולי כיפור, כי נולדנו לאבא שברח מהאש במלחמה ומאז סוחב, נוסף לרגל אחת דפוקה, גם פציעה בלתי נראית, אז אי אפשר באמת לכעוס עליו" (עמ' 56)

יש ספרים שאני חייבת לקרוא, גם אם הבטן שלי אומרת לי "שמרי מרחק". ספרים שאני חייבת לקרוא יהיו קשורים ליחסים בתוך המשפחה, יהיו קשורים לפסיכולוגיה ויהיו קשורים למלחמות.
על פניו, למרות העובדה שהספר נכתב על ידי "סלב" שאינה קשורה לעולם הספרות (אנחנו עוד נדון בזה),  "עקודים", הוא ספר שמדבר בדיוק על זה. יש כאן בת. יש כאן אבא. היחסים ביניהם לגמרי לא פתורים. הוא לא סתם אבא, אלא הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

מעשה בתמר, רווקה תל אביבית שיום אחד מופיע על מפתן ביתה איש מבוגר, תמהוני משהו, העונה לשם נמרוד. כמו בכל תרחיש הגיוני למדי, תמר פותחת את הדלת, מאפשרת לו להתקלח, מאפשרת לו לישון אצלה, רק כי הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלה. הגיוני, לא? נמרוד מציע לה לעשות איתו מסע. מסע שמתקיים בישראל של היום, אבל בעצם נמצא אי שם באוקטובר 1973.
נו, אמרתי לעצמי, צריך לתת לספר הזה צ'אנס בכל זאת. לפעמים חוסר היגיון מוביל לדברים מעניינים.

אז זהו… שקלישאות לא עושות ספר. גם אנקדוטות מעניינות ונוגעות ללב בפני עצמן, כשהן לא נארגות ביחד, הן קלישאות, ולא סיפור.
זהו סיפורה של חבורת גברים שחזרו הלומי קרב, ברמות שונות, ממלחמת יום כיפור. מדי שנה הם נפגשים ביום כיפור, ומעבירים אותו יחד, אחרי מסע קטן בישראל (אצלי זה מאוד הדהד עם "אשה בורחת מבשורה", אבל יכול להיות שזו אני…). לזכר מה שהיה. לזכר מי שהיו. בין לבין יש מתח מיני בין נמרוד לבין תמר, מעט מאוד התייחסות לאבא הנעלם, ובעיקר- תחושת החמצה גדולה.

ההחמצה נובעת בעיקר מהתחושה שקרן פלס היא, טוב, איך לומר, קרן פלס. זו צורת הכתיבה שלה, ואותי היא לא מאוד מרשימה. בכלל, אני תוהה האם פרסום הספר, ויחסי הציבור האינטנסיביים שלוו לעניין, היו מתרחשים במקרה ולא היה מדובר ב"סלב"?

קרן פלס מקדישה את הספר לישראל (איז'ו) רוזלי, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ששירת בפלוגה ו', גדוד 890 של הצנחנים. במידה רבה סיפורו וסיפור הפלוגה הם הבסיס לספר. בימים האחרונים עלתה הטענה כי ספרה מבוסס על ספר שכתב רמי בר אילן, חייל אחר מהפלוגה, והלום קרב בעצמו. קטונתי מלשפוט, למרות שיש לא מעט דמיון בין הגרסאות…

לסיכום,
התאכזבתי קשות. לחובבי קרן פלס בלבד.
 

עקודים/ קרן פלס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
393 עמ'

יום הכיפורים שלי לא קשור בכלל לדת.
יום הכיפורים שלי קשור לשיר אחד, לפיוט אחד, שבכלל שייך לתפילות ראש השנה: "ונתנה תוקף".
אבל הפיוט הזה, כל פעם שאני שומעת אותו, גורם לדמעות לעלות, ולרצון שלי להיות אדם טוב יותר, וזה לא רע, נכון?

יום הכיפורים שלי קשור לדליה בן פורת ז"ל, שלקראת כל יום זכרון הקרינה בבית הספר את הסרט "והחיטה צומחת שוב", על ספורו של קיבוץ בית השיטה, ששכל במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו, ושיתפה ברמה זו אחרת של אינטימיות, בחוויות שלה מהמלחמה ההיא.

שוב לזכרך, ולזכר ההרוגים כולם.

כשהייתי קטנה היה גל כזה של ספרים פטריוטיים, דוגמת סדרת "הנועזים", שעסקה בכל אותם נועזים (דוגמת דב גרונר, חנה סנש וכו') ששילמו בחייהם למען המדינה.
סוג שונה של ספרים היה ספרים דוגמת "אותי לא שאלו" ו"לחזור ויהי מה", על בני נוער שהוראיהם התייאשו מהחיים בארץ והחליטו לחפש את מזלם בחו"ל. חו"ל דאז הייתה בעיקר ארה"ב, והילדים עשו הכל כדי להשאר בארץ.

"זה שמחכה" הוא במידה רבה מעין המשך לספרים אלו.
זיזי, גיבור הסיפור, הגיע לארה"ב. בניגוד ליונצ'י, גיבור "לחזור ויהי מה", הוא עוד קטן. אז לעשות מאבקים ומלחמות הוא לא באמת יכול, אבל לדמיין הוא יכול גם יכול.
זיזי עובר בין שרה גיבורת ניל"י, מבצע אנטבה, מלחמת יום כיפור וכל מלחמה וקרב שהוא יכול לחשוב עליהם, כי הוא בטוח שיש סיבה שהוא באמריקה הגדולה והמוזרה ולא בארץ. בטח אמא שלו בשליחות סודית, כמו פולארד אולי.

ויש את השכנים, משפחת שטיין. ליתר דיוק, השכן הוא זה שמעניין אותו. הוא בטוח סוכן מוזר. עובדה. אחרת למה כל הזמן מתקשרים אליו מהשגרירות? למה הוא לא יוצא אף פעם מהבית? למה יחידה שלמה, עם שם מוזר כמו אית"ן מתעסקת איתו?

אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מאוד מהספר.
זיזי הקטן ומשפחתו לא מאוד עניינו אותי, ודווקא דמותו המשנית לכאורה של מר שטיין, אב שבנו אבד לו אי שם, היא הדמות המעניינת בעיניי, דמות שמאירה צדדים כואבים ומלאי אהבה כאחד.

זהו ספרו הראשון של יותם טולוב, והוא בהחלט השאיר אותי עם סקרנות לספרו הבא.

הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(אם דמותו של שטיין הייתה מורחבת יותר, היו הרבה יותר ברבורים)

זה שמחכה/ יותם טולוב
הוצאת כתר, 2009
248 ע"מ