"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).
תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.
תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).
בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).
קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).
ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.
לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.
לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.
לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)
בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'