ברבורה בהתהוות

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:

בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

תודו שרצתם לקרוא את הבלוג, ציפיתם למשהו שיהיה מדהים, מזעזע, ובעיקר, בואו נודה על האמת, צהוב.

ובאמת, יש כל מיני דרכים לצור באזזז לספר. אפשר לתת לו שם צהוב ומזעזע, שיגרום לקוראים הפוטנציאלים לעצור.
אפשר לכתוב ספור חיים נוגע ללב, קשה וכואב, על התעללות, הזנחה ופגיעה.
אפשר לכתוב ספר אירוטי.

אבל לעולם, לעולם, לעולם, אסור לעשות את הכל ביחד.

טלי, מחברת הספר, כתבה את ספור חייה.
כשהייתה בת 3 אמה נטשה אותה. היא לא יודעת למה, לא יודעת האם אמה נטשה אותה לטובת גבר אחר, או סתם כי פשוט לא התעניינה בה, אבל יום אחד היא נעלמה, ומאז טלי לא ראתה אותה.
היא נשארה עם אביה. היה להם נחמד ביחד. האב דאג לכל מחסורה, הם היו מאוד מאוד קרובים, עד שיום אחד הגבול נפרץ, והיחס החם הפך להתעללות.

וכאן אני חייבת לומר כמאמר מוסגר: מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע שיש לי את מלוא הסמפטיה, ויותר מזה, לקורבנות. אני האחרונה שאשפוט אותם. אני הראשונה שאמחא כפיים לכל ספור התמודדות.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם לי יש גבולות אדומים.
כשבפרק הראשון מספרת טלי כיצד אביה אנס אותה, ומשתמשת בתיאורים אירוטיים, ותסלחו לי על הבוטות, אבל אני חייבת לכתוב את זה כדי שתבינו- "הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא מלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח" (עמ' 14), וכאן אני אפסיק- אתם יכולים להבין את ההמשך:-x .

אונס של ילדה בת 11.5 אינו מעשה אירוטי. הוא מעשה אלים שמותיר את גופה ובעיקר את נפשה של הילדה מצולק לעולם. יש לציין כי במקביל לתיאור האירוטי למדי, מתואר בכייה של הילדה. ברור שזה לא מעשה אהבה.
תאמרו לי, "סובלימציה", קורבנות של התעללות לעיתים קרובות מעדנים את החוויה הקשה, למשהו שיוכלו להתמודד איתו. בסדר. בשביל זה יש עורך לספר. גם ברור לי שילדה חווה וזוכרת דברים בצורה שונה ממבוגרים.

אחרי הפרק הראשון, בו אנו מבינים את בסיס ילדותה, אנו עוברים לשלב הבוגר בחייה, בו היא מחליטה "לעשות לביתה", ולעבוד בזנות, או בלשון מכובסת יותר "נערת ליווי".
לקשר בין עבודה בזנות להתעללות בילדות נחשפתי כבר בספר (המצויין) "מופקרות". פעמים רבות נשים שעברו התעללות מינית נוטות להרגיש שאין להן אופציה אחרת, אם בגלל שימוש בסמים ואם בגלל התחושה הנוראה כל כך שגופן כבר אינו שייך להן.
במקרה הזה, תיאור מעלליה של טלי כנערת ליווי אינו תואם כלל. מפגשים רבים שלה מתוארים כסרט כחול במקרה הרע, ובמקרה הטוב כלקוחות שכל משאת נפשם היא לענג את טלי.

אין כאן שום תיאור של המצב האמיתי בעולם הזנות- טלי מחליטה מה לעשות, ועם מי. כמובן שיש כאן יפוי של המציאות, אבל השאלה היא האם לא צריך להקנות קצת אמינות לספר. טלי היא זו שבוחרת בסופו של דבר לעזוב את הזנות, אחרי שהוזמנה כנערת ליווי לכתובת מוכרת למדי, ופגשה שם את אביה, שהיה הלקוח.

בחיפוש ברחבי הרשת לקראת כתיבת הסקירה הופתעתי לגלות שהספר יצא במהדורה מחודשת בשנת 2009 בהוצאת מעיין. (תחת השם "יומנה של נערת ליווי")).
אמנון בי-רב, עורך הספר דאז, כתב ב"חדשות בן עזר" בינואר 2009 כי אביה של טלי סיפר לו כי לפני כחצי שנה (דהיינו בשנת 2008) טלי התאבדה.

לסיכום, ושימו לב- הישג הסטורי ועצוב למדי-
(ספר הזה פשוט איום ונורא. ספר אירוטי בגרוש במסווה של ביוגרפיה, שעושה שירות רע מאוד לקורבנות התעללות באשר הם).

זכרונותיה של נערת ליווי/ טלי מ.
הוצאת אביב, 2001
156 ע"מ