ברבורה בהתהוות

"ליי קוטו נראתה לראשונה כצללית בהירה על רקע חלון המטבח, לא יותר מכתם מטושטש מאחורי השמשה והרשת, ובכל זאת נחשקת מאוד. ריח של ארוחה מתבשלת נישא מבעד לרשתות- בייקון מטוגן, טוסט וקפה- והדמות שעמדה לרצוח אותה הרגישה צביטה ראשונה של רעב בבוקר הקיצי השלו הזה" (עמ' 7).
קי סטריט היא פרופיילרית שמתמחה בתפיסת רוצחים סדרתיים ומרושעים.  כמו רבים וטובים, היא שוקעת יותר ויותר לתוך העבודה שלה. כמו שוטרים רבים אחרים (לפחות בספרים/סדרות TV) הדרך שלה לברוח מזה היא לשקוע באלכוהול. הבעיה היא שההתמכרות שלה הובילה להרס הקריירה והחיים שלה.
היום (דהיינו בזמן הספר) היא מנהל סוכנות בילוש קטנה, ומחפשת את עצמה, בעיקר במקומות הלא נכונים.
כשרוצח סדרתי מכה שוב ושוב באטלנטה, המשטרה פונה אליה, והיא, כמו שרק קי יכולה לעשות, נשאבת פנימה.

רק הארה קטנה על פרופיילרים. בשנים האחרונות הם מככבים בכל מקום אפשרי, החל מהסדרה האלמותית והכה-מצויינת שאני כל-כך-מכורה-אליה "Criminal minds". איכשהו, קצת כמו פסיכולוגים, ברור בעליל שהגבול בין היותך פרופיילר מוצלח במיוחד לבין היותך רוצח סדרתי מתועב ו/או מתוחכם ביותר הוא דק ביותר, כמו שאפשר להבין מהביוגרפיה הצנועה של קי: "לפני למעלה משלושים שנה ישבתי על הרצפה בבית הישן והסתכלתי על סבא וסבתא שלי שדם ניגר מגופם ונקווה סביבי. אני לא ממש זוכרת אותם וגם לא אירועים שקדמו לרגע ההוא. כאילו נולדתי בלב זירת רצח בגיל חמש" (עמ' 92).

אני אוהבת ספרי רצח מתח. אני מתה עליהם. בימים שאני מוטרדת, מספיק שאני אשקע בספר עם כמה גופות, וזה ירגיע אותי (כן, אני מוזרה, ולא- הנסיך כבר לא מסתיר את הסכינים בבית  😆 ). רק מהפתיח של הספר (ראו למעלה), ידעתי שמצפה לי קריאה מהנה במיוחד, ואכן, לא התאכזבתי.
אז מה היה לנו כאן? דמויות מוזרות, טוויסטים בעלילה (אפילו כמה שלא חזיתי אותם!), דמויות מיוסרות… ובקיצור- אחרי הרבה נפילות בזמן האחרון, סוף סוף ספר מתח טוב.

אמנדה קייל ויליאמס עבדה כעיתונאית עצמאית בכמה עיתונים באטלנטה. זהו הספר הראשון בסדרה קי סטריט. הספר השני, העונה לשם "Stranger in the room", וספר שלישי עתיד לצאת ביולי הקרוב. אני לפחות, מתכוונת להניח ידיי על הספר הזה, ובקרוב.

לסיכום, (נו, באמת, היה לכם ספק???)

אותי אתם מחפשים/ אמנדה קייל ויליאמס
The Stranger you seek/ Amanda Kyle Williams
מאנגלית: טל ארצי
הוצאת מטר, 2013
343 עמ'

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשגיליתי שאני בהריון היה לפשוט על מדפי הספרים בחנויות הספרים ולקנות את הספרים הטובים ביותר שיעזרו לי להבין מול מה אני עומדת (ובינינו, בואו נודה, פשוט שמחתי שיש לי תירוץ לקנות ספרים 🙂 ).

ואז התחילה הבעיה: בספר הזה אומרים לי שאם אעשה X אני פוגעת אנושות בילד שלי. לעומת זה, בספר  השני דווקא ממליצים על X. בספר השלישי בכלל מדברים על דברים שלא רלבנטיים, כי הוא נכתב לפני עשר שנים או מיועד לנשים בארצות אחרות, שלא צריכות להתמודד עם ביטוח לאומי או עם חופשת לידה קצרה כל כך (מי הגבר שנתן לנו רק שלושה חודשים עם היצור הכי מקסים עלי אדמות?:evil:)

ולנישה הזו בדיוק נכנס ספרן של מור אסאל וענת בר לב- אפרתי. ספר שכל כולו נכתב ומיועד לנשים פה בארץ.
מה זה משנה, אתם אומרים (וזה אתם אומרים, כי הנשים- אני חושבת- מבינות). תינוק זה תינוק.
אז זהו, שלא.

כי לא בכל ארץ יש את הלחץ הזה על האישה, כדי שתביא מהר ככל האפשר עוד תינוק, כדי שתניק, כדי שתעשה את הילד הכי מוצלח בזמן הכי קצר.
כי לא בכל ארץ כל הדיוט ברחוב מרשה לעצמו לומר לך מה בדיוק, אבל בדיוק, הוא חושב על העובדה שהלבשת את העולל רק בשכבה אחת במקום בשתיים.
כי לא בכל ארץ שמונה ימים אחרי הלידה יש ברית, וכן- ברית היא סוגיה לא רק דתית, אלא גם רגשית.
כי לא בכל ארץ יש כל כך הרבה חיסונים, ולא בכל ארץ יש ברוקרטיה שצריך לצלוח.

הספר נכתב בהמשך למדור שפורסם ב"לאישה", וכך הוא גם נראה (וזה לאוו דווקא עלבון): שימושי, לא מתיימר ומנסה לתת במהירות את התשובה הטובה ביותר.

לסיכום, הספר עזר לי להבין קצת יותר בנושאים מסויימיםף אבל בסופו של דבר גם הוא, כמו כל שאר המדריכים, מצא את מקומו על המדף מהר מאוד. לישראליות (וגם ישראלים) בלבד.

לדף הספר באתר ההוצאה, ולטעימה ראשונית ממנו.

ברבורים

מלידה עד גיל שנה- המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק/ מור אסאל וענת בר לב- אפרתי
הוצאת מטר, 2011
396 עמ'

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?" 🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ