ברבורה בהתהוות

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור.
בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה.
קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"– בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.