ברבורה בהתהוות

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

אם מישהו היה צריך לתת לג'ואל, בעלה של אודרי, גיבורת הספר, הוראות איך לשגע את אשתו, סביר להניח שהיה אומר לו משהו כזה:
תגרום לה ללכת אחריך לקצה השני של העולם. ללדת לך ילדים. לטפל בך כל הזמן. ואז תחטוף שבץ מוחי. תשכב בקומה.
כמובן שהיא תדאג לך, היא הרי תמיד דאגה לך. היא הרי לא אשה רעה, אודרי.
כל מה שהיא רצתה אי פעם היה שהכל יהיה בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, לפי התוכניות והרצונות שלה.
וכמו שתמיד דאגה לך, כך תמיד, אבל תמיד, דאגה לכל הילדים שלכם.
לרוזה, שאיכשהו, רק אלוהים יודע למה, התחילה להתקרב, גוועלד, לדת.
לקרלה, שנכון שהתחתנה, אבל בעלה בוגד בעקרונות הנכונים, ולמה לעזאזל היא לא הפכה עדיין לאמא?
ויש את לני, הילדון הטפשון שלא התבגר (ואוי לכם אם תאמרו לה שהוא כבר בן 34), הילד שאימצה בשם האידיאלים, שמשתמש לפעמים בסמים, אבל הוא תמיד יהיה הילד של אמא.

אבל לא, זה לא מספיק.
הפולניות הן עם חזק, ובמיוחד האנגליות שבהן. מילא שבגדת בה. מילא.
אחרי הכל, תגיד אודרי, אתה איש דגול. מתעסק בדברים הרי גורל. לאנשים דגולים יש צרכים שונים, ובכלל, העיקר שבסוף היום אתה חוזר אליה. תמיד אליה. אבל לא רק שבגדת, אלא שמתברר שיש לך גם ילד!!!!! ומה נעשה עם הבושה??? ועם זה שכולם ידעו? וירכלו?

כשפתחתי את הספר, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שיצא הייתה אנחה קשה, לא פולנית.
דמותה של אודרי לא מצאה חן בעיניי כלל, ולא הבנתי למה אני צריכה להתעניין במישהי כל כך, כל כך אנגליה. מנומסת. קרירה. בעעעע.

אבל כנראה שאמי הפולניה, שתמיד טענה ש"כדי להיות יפה צריך לסבול", צדקה. מי שמצליח לעבור את הפרולוג הארוך-מדי (17 ע"מ) מגלה ספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, מעורר זכרונות מבית אמא.

מעשה במשפחה מהעשירונים העליונים. משפחה יהודית לבנה ועשירה שגרה לה בניו יורק. ההורים הם אידיאליסטים, פליטי שנות ה-60 אם תרצו. כמו כל משפחה יהודית טיפוסית, כל אחד במשפחה מחצין התחושה שהוא טוב יותר מכולם, ומפנים (עמוק עמוק בפנים) את רגשי האשמה/הנחיתות שלו.

ספר שיכול לגעת בכל אחד שאי פעם נתקל באמא פולניה (ותראו לי אחד כזה שלא נתקל), שנוגע בכל כך הרבה עניינים: במשפחה, בנסיונות להכנס להריון (שמעוררים חיוך לא פעם, לפעמים גם עם דמעה קטנה), בשאלות פוליטיות עכשוויות.

נשים תוכלנה להזדהות עם דמותה של קרלה, המנסה להכנס להריון: “בתור השותף הפגום לתהליך הרבייה חשה כי אין לה זכות להטיל ספק באף אחד מרעיונותיו של בעלה, שהלכו ונעשו נואשים יותר" (עמ' 92), וישראלים (בעיקר) ימצאו את ההומור במשפט "רוזה שאלה את עצמה מה מביך ומרגיז אותה יותר: שהיהודים צופים בה כשהיא מפטפטת בקול רם עם גוי עירום למחצה, או שכריס גילה כי היא מתרועעת עם דמויות מתוך סיפור של יצחק בשביס זינגר" (ע"מ 120).

יש לא מעטים שיסלדו מדמותה של אודרי. אני מצאתי באודרי את הסטריאוטיפ הקלאסי לאמא פולניה. ככזו, אין בה יותר מדי עומק. היא לא משתנה יותר מדי, אבל לטעמי- אם היא הייתה משתנה, זה היה הופך את כל הספר לבדיוני הרבה יותר…

תרגומו של יואב כ"ץ לספר מעולה. יש משפטים, דוגמת המשפט הזה: “מר הווארד היה כחוש וכמו שבאותה מידה שאשתו היתה רחבה ונפוחה. כאשר הוא וג'ואל לחצו ידיים התפצחו גידיו כמו עצמות עוף חתח הלחיצה העזה של הצעיר" (עמ' 23), שממש גרמו לי לראות את האדם מול העיניים, ולעתים לא מעטות התחושות הללו מתפספסות בתרגום.

לסיכום,

ברבורים (כי אודרי הייתה אומרת שחמישה כוכבים זה רק לאלוהים. ולג'ואל)

המאמינים/ זואי הלר
The Belivers/ Zoe Heller
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
348 ע"מ