ברבורה בהתהוות

ומילה טובה על הכריכה, שעוצבה  בידי יובל סער (תמונה של דניאל ליינינגר). אני בדרך כלל לא מתייחסת לכריכות. אותי מעניינות המילים, לא העטיפה, אבל העטיפה הפעם כל כך תאמה את הספר. עלי דשא ירוקים וחדים מציצים דרך מעטה של שלג. האם זה החיים החדשים? האם זה הקוצניות שאחרי?

זהו ספר קצר יחסית (171 ע"מ  סה"כ), שמזכיר מאוד ספורים קצרים. כמו ספורים קצרים רבים, ואני ממש לא חסידת הז`אנר, יש לו כמה בעיות. העיקרית שביניהם היא שלטעמי העלילה לא הייתה נפגעת אם היו מקצצים אותה לחצי. אני גם לא מתלהבת מספרים שקורצים לקורא בשלל דימויים, מטאפורות ושאר מריעין (לדוגמא: אשתו ובתו נהרגות בהתנגשות עם משאית פרחים. שמה של הבחורה שנכנסת לחייו היא פלאואר…).

מצד שני, אני חושבת שאנשים שמתמודדים עם שכול יוכלו להזדהות לא מעט עם גיבור הספר.

השם של העולם/דניס ג`ונסון
מאנגלית: חני גלעד
הוצאת בבל, 2009
171 ע"מ

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

אחת הבעיות שלי כשאני קוראת ספר היא שאני נוטה לחפש את עצמי בתוכו. כל הזמן. בעיה נוספת היא שאני, איך לומר, טיפוס מורבידי למדי, ומתחברת לא מעט לצדדים הפחות מאושרים של החיים.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שאני לא אוהבת את הספרים של מיכל שלו. אני לא אוהבת את כל הגיבורות החתיכות והמוצלחות שלה. לא אוהבת את כל הרומנים רומנטיים האלה, שלפני עשרים שנה לא יכולתי להפסיק לקרוא ולפנטז על הנסיך ההוא,שיאהב אותי ויסחוף אותי באהבתו.
היום אני כבר יודעת שאין נסיכים באמת (חוץ מהנסיך האישי שלי) ושאין באמת ספורי אהבה כאלה. החיים הרבה הרבה יותר מורכבים. אני גם יודעת שממרומי גילי ומשקלי לעולם לא אהיה הבחורה החתיכה שכולם מסובבים אחריה את הראש.
ואולי בגלל זה התחברתי לספר האחרון של מיכל שלו, "הזדמנות למשהו טוב". אולי כי במידה רבה גבי, גיבורת הספר, מזכירה אותי במלחמתה במשקל, בדימוי העצמי המזעזע שלה, ברומנטיות שלה.

ברמת העקרון, זה ספר "נשי". אני מתקשה לראות גברים שיזדהו יותר מדי עם הספר (להוציא את עניין הפרידה מאדם אהוב שגוסס).
גיבורת הספור היא גבי,בחורה שמעולם לא הייתה רזה במיוחד, ועניין המשקל הוא בהחלט משהו שמשפיעעליה. גבי היא סופרת, שבמקביל למשבר כתיבה שהיא חווה היא מתמודדת עם מותו של בעלה רוני ממחלת הסרטן, עם שני ילדים ועם לא מעט חברות ועניינים נוספים. נגעה ללבי בתה של גבי שמתלוננת על כך ש"הם קוראים לי גוש שומן ואומרים לי שכל הזמן אני רק אוכלת" (עמ` 10), שבמידה רבה מהווה תזכורת לאמה, שנכנעה מזמן לתכתיבי האופנה ו"יודעת שלא כל אחד יתאהב בה. וזה בסדר" (עמ` 36).
בתור רומנטיקנית מושבעת וחסרת תקנה אהבתי את תאורי האהבה: "במעט מילים הוא מצליח לגרום לי להבין, לגעת, להרגיש טוב יותר" (עמ` 125), "פשוט התחברנו בנימי הגוף והנפש ופרחנו. בנינו את חיינו יחד מהלבנה הראשונה, עיצבנו אותם על פי החלום שלנו" (עמ` 227).
אפילו תאורי המוות הם פיוטיים ופסטורליים: "רוני והיא חיו בהרגשה ששום רע לא יאונה להם, וביום אחד בהיר, יום ככל הימים, נגזרה עליהם הגזרה" (עמ` 48),  "במרחק צעד ממנה, בגוף החי, הנושם, של רוני, התחפר כבר המוות" (עמ` 223).

העלילה למעשה מתחלקת לשלושה ספורים. ספורה של גבי הוא המרכזי שבהם, אבל במקביל יש את ספורה של שרה, אשה ילידת כורדיסטאן שחייה לא היו פשוטים וגם היא נפרדה מאהובים, ואת ספורו של פרינס, עובד זר מגאנה.

זה לא ספר שנשאר איתי לאורך זמן, זה לא ספר מופת. זה ספר קליל, עם עלילה סוחפת שהתאים באותו הרגע למצב רוח רומנטי-מדוכדך.
האם זה אומר שאתן למיכל שלו הזדמנות נוספת? ימים יגידו. בינתיים אני ממליצה על הספר הזה כעל ספר קליל לימים חמים.

הזדמנות למשהו טוב/ מיכל שלו
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
413 עמ`.

זהו ספורו של ילד שנולד לאחר שאחיו נהרג במלחמת השחרור, שגדל עם תחושה ש"היה ברור לי שלא הייתי אלמלא היה הוא מת" (ע"מ 15). החיים במשפחה שכולה ובצלו של אח שאיננו אינם פשוטים, אבל הירשפלד מטיב לתאר גם את הרגעים הקסומים של הילדות: בין אם מדובר בטקס קינוח האף של הגננת אסתר (ע"מ 43) ובין אם מדובר ב"נס חנוכה", אותו סביבון ענק מלא בסופגניות שיורד מהתקרה במסיבת חנוכה בגן (ע"מ 45). אוי, איך שהתמוגגתי מהתיאור הזה, שהרי גם אני, שצעירה ממנו בשנים רבות, זכרתי את הסביבון הענק הזה.
בזמן לימודיו באוניברסיטה העברית הוא פוגש את אהובתו, והמפגש הראשון עמה, או יותר נכון עם מחשוף שמלתה מתואר בלשון אוהבת "בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי" (ע"מ 25).

בכלל, הירשפלד אינו חושש לחשוף את הפחד שאחז בו בטרם נולד בנו הבכור,"החודשים והשנים שקדמו ליום ההוא, יום לידת בני הבכור, היו ימים של מצוקה גדולה עבורי, של חשש שהלך וצמח לחרדה גדולה[…]. הפחד מפני אי יכולתי להיות אב" (ע"מ 60), ותיאור הדכאון שתקף אותו לאחר מות אהובתו הוא אחד התיאורים המדוייקים ומכמירי הלב ביותר שקראתי: "פעם אחת כבה בי כמעט האור,ולא ראיתי עוד את דרכי ורק חשכה הקיפה אותי, חשכה גמורה וסמיכה כטחב, ולא ידעתי עוד אם יש כיוון ולא ידעתי אם סתמו את עיני או שקפאה בתוכי הראיה כליל" (ע"מ 65).

לאריאל הירשפלד נחשפתי בתקופה שלמדתי ספרות באוניברסיטה העברית. למעשה היו בתקופתי שני מחנות של סטודנטיות, אלו שהתאהבו באריאל הירשפלד יפה התואר בעל הבלורית הלבנה והעיניים התכולות, ואלו שהתאהבו ביגאל שוורץ בעל המראה הממוצע יותר. אני הייתי מאלה שהתאהבו ביגאל שוורץ. לא אהבתי את ההרצאות של הירשפלד, כי הוא דיבר גבוהה-גבוהה, ואת דבריו בשיעור היה אפשר לתמצת ל 10 דקות של פנינים שמלוות אותי עד היום.

אני חושבת שזו הייתה התחושה מהספר. מצד אחד יש בו המון רגעי קסם קטנים כאלה, שבו נחשפים הרגשות ואפשר להתחבר להירשפלד האדם. מצד שני, הירשפלד חוקר הספרות הוא אדם מאוד מודע, מאוד מחושב. והוא אוהב להגיד את מה שהוא חושב. לא תמיד התחברתי לזה. היו דפים שפשוט רפרפתי עליהם כי לא היה לי את הכח להתעמק בהם.
הספר עצמו אינו כתוב בצורה קולחת. מדובר ברשימות המכילות זכרונות אישיים רבים וגם הגיגים על העולם של היום, כולל רשומה נכבדת על גפילטע פיש, שנגעה לי ישר בנקודה הפולנית שלי. אהבתי מאוד את לשון הספר, כבר לא כותבים ספר בלשון ציורית שכזו, והיא בהחלט רוממה את רוחי בזמן הקריאה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של דבר, זהו ספור על אדם שנפרד מאהובתו בדרכו שלו,"היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה" (ע"מ 27). והלוואי על כולנו אדם אוהב שכזה.

ההמלצה שלי? תקראו את הספר, אבל במצב הרוח הנכון. אני עוד אחזור לספר הזה בהמשך.

רישומים של התגלות/ אריאל הירשפלד
הוצאת חרגול , 2006.
215 ע"מ.