ברבורה בהתהוות

א' אמרה לי בוקר אחד "את חייבת לקרוא את הספר הזה, הנה, אפילו איילה חסון המליצה עליו". 
הייתי סקפטית. ראשית, אני מודה שאיני נמנית על חובבי הספרות העברית. שנית, בעוד א' היא חובבת של רומנים. במיוחד ההארד-קור שביניהם, כאלה של דניאל סטיל ונורה רוברטס, הרי שאני אישית מעדיפה אנשים מדממים..
אבל אז היא אמרה לי על מה הספר, והחלטתי לתת צ'אנס. אני עוד אחזור להחלטה הזו.

"אני האמא של הנער היורה" (עמ' 16)

גיבורת הספר, מיקי מילוא, היא אישה "רגילה". בעלה היה איש צבא והיום הוא איש עסקים. יש לה ילד בקורס קצינים וילד נוסף בן 16, שמתאמן לקראת הגיוס. ולפתע פתאום טרגדיה קורית, והעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מיקי צריכה להתמודד לא רק עם סביבתה הקרובה והרחוקה, אלא בעיקר עם מחשבותיה, עם חשבון הנפש שלה ועם השאלה האם באמת עשתה כל שיכלה?

השאלה הנצחית של האמהוּת לגבי האחריות על מעשי הילד זה משהו שלא ישתנה. יש לי עולל בן  (כמעט) שלוש וכל פעם שהוא מתעטש לצד הלא נכון אני חושבת שזה באשמתי, אבל כאן נראה לי שהגבולות מטשטשים מדי.  אם ב"קווין" האלמותי האם טענה שקווין הוא רשע מלידה (ומנגד התייסרה על כך שלא העניקה לו יותר אהבה), וב"19 דקות" האם ראתה בפיטר את הקורבן בלבד, הרי כאן אין בכלל לקיחת אחריות (לא מדובר כאן על אותו סוג של אירוע). הילד לא אשם. הייתה תאונה. ואחר כך, "אוי ואבוי" על הבעל. והילדים. ואיך אפשר בכלל.

"הסתירה הרגשית שאנו נמצאים בה קשה מלהכיל. מצד אחד אנחנו מתאבלים מרה על מותו של עופר שהכרנו עוד לפני שהתחלף לו הקול, ומצד שני אלמלא חוסר האחריות שלנו, איש לא היה צריך ללבוש שחור" (עמ' 106)

ועכשיו, אם תרשו לי, אחזור להסבר לתירוץ  שלי, למה קראתי את הספר.
בשמיני באפריל 2009 נהרג אורן מזרחי, ילד בן 8 מהישוב רעות, מיריית אקדח שכיוון אליו חבר טוב. שניהם היו אז בני 13. אבל גדול ירד על הישוב, וזעזוע מסויים חלף בארץ. הספר מתכתב במידה מסויימת, במידה רבה אפילו, אם האירוע הזה. לא קשה לנחש את זה, ולו מקריאת הכריכה האחורית.

באופן אישי, כשספר בדיוני מבוסס (ולא, זה לא באמת משכנע שכותבים שאין כל קשר למציאות) על אירוע מציאותי, יש לי בעיה עם זה.
אם הספר היה מספיק טוב, הוא לא היה צריך להיות מבוסס על אירוע שהיה.
אם הספר לא מספיק טוב, שום הילולים של שום ברנז'ה לא  יעזור.

יעל טבת-קלגסברד היא בתו של הסופר שבתאי טבת, ואשתו של העו"ד דורי (אביגדור) קלגסברג. אני מציינת את זה, כי אי אפשר להתעלם מזה בקריאת הספר. אי אפשר להגיד "זה בדיוני" ולתאר את הבעל הולך לכלא, לפרק זמן ממש קצר, ולא להתייחס לביוגרפיה של הסופרת.  מצד שני, היא כתבה  שירים ("בתוך" של דפנה ארמוני, "שבועה" של רמי קליינשטיין ועוד) וספר נוסף, "שוליית הקוסם", שעסק, באופן מאוד מפתיע, בעו"ד מפורסם שעשה טעות וחייו התפרקו.

לסיכום, צהוב זו לא מילה גסה, וכל עוד לא מצפים ליותר מזה, לא מתאכזבים.

נמר מעופף/ יעל טבת קלגסבלד
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
318 עמ'

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.

הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.

אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.

ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.

דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).

ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.

יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.

אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.

אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.

לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).

לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.

ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ

פוסט זה מוקדש לה', שסוף סוף אני כותבת על ספר שמעניין אותה…

כשהסערה שככה, מרים עזבה את ביתה ואת חבריה, ולא הסתכלה לאחור.
לא היה לה על מה להסתכל.
אהובה, גיבור נעוריה, נרצח בצורה איומה מול עיניה. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן חלק מחבריה נעלמו ואינם עוד. אולי לא ידעו מה לומר, אולי חששו לגורלם.
והיא הייתה בהריון. כל מה שהיה חשוב לה היה לשמור על זכרו של אהובה, ועל הילדים שלהם.

זהו ספורה של מרים המגדלית, אחת מתומכות ישו הגדולות ביותר.
זהו "הספור שלא סופר" על טיב יחסיה של מרים עם ישו, ועם יוחנן המטביל. אנו מכירים את ספורה של מרים דרך מורין, אחת מצאצאיותיה, שמתברר שנועדה לגלות את מגילותיה הגנוזות של מרים המגדלית, וכך לחשוף את ספורו האמיתי של ישו.

זה ספר מתח, כי יש תעלומה. זה רומן, כי יש ספור אהבה מקסים על אשה וגבר שקרועים בעולמות שונים, שנלחמים שנים כדי להיות ביחד, ובסוף גם מצליחים. וזו טרגדיה, כי הספורים היפים ביותר הם טרגדיות.

הספר הוא חלקה הראשון של טרילוגיה הנקראת "שושלת המגדלית".
אל תחששו לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, לאור העובדה שהספר השני יצא באנגלית רק השנה (כ-4 שנים אחרי "המיוחלת").

הסופרת, קתלין מקגואן, לא ממש המציאה כאן משהו חדש. שנים יש ספורים שונים ומשונים על מקומה של מרים המגדלית בחייו של ישו. סיפורים רבים יש גם על היריבות בין יוחנן המטביל לישו.
מה שיפה כאן זה שמקגואן לקחה ספור שלא מדבר אלי, ציניקנית ולא מאמינה שכמותי, והפכה אותי לסקרנית. ברמה זו או אחרת היא בהחלט מסיונרית בדרכה שלה (אפשר לראות זאת באתר שלה). דמותו של ישו מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר. דמותה של מרים המגדלית (שיש הטוענים כי הכנסיה, במסגרת מלחמתה על דמותו של ישו, הפכה אותה ל'מריה מגדלנה' הסטריאוטיפית) נגעה ללבי ביותר.

מישהי כתבה כאן לא מזמן שאני אף פעם לא כותבת על ספרי אהבה. אולי זה לא ספר אהבה קלאסי, אבל זה ספר מקסים במיוחד, שאני יודעת שאקרא את ההמשכים שלו.

לסיכום,
(כי זה ספר שכתוב טוב, כי לא יכולתי לעזוב אותו ממש עד האות האחרונה, וכי יש לי חולשה גדולה מאוד לנשים בעלות שיער אדמוני- אני אישית מאשימה את אן שרלי בפטיש הזה ;-))

לדף הספר בהוצאה.

המיוחלת/ קתלין מקגואן
The Expected One – Kathleen McGowan
מאנגלית: אינגה מיכאלי.
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
445 עמ'

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה

מעטים האנשים שיכולים לומר, בלב מלא ובלי שחצנות, שהם נגעו בחייהם של אנשים. שהייתה להם השפעה.
אחת הנשים הללו הייתה דליה. דליה בן פורת.

היא הייתה המורה שלי לספרות בתיכון. היא הייתה המורה הכי הזויה שאפשר היה לחשוב עליה. הולכת על עקבים דקים וגבוהים, כאילו אין לה אלוהים. רזה יותר מכל תיכוניסטית (והיא לא בדיוק הייתה בת 18). מעשנת בשרשרת (וגם נותנת לתלמידים שלה סיגריה אם הם מבקשים יפה).
היא הראשונה (והיחידה) שגרמה לי להתעניין בשירים של ביאליק, שגרמה לי לחשוב על ביאליק לא רק במונחים של שעמום מוחלט, אלא (אפילו) בכתיבה אירוטית (ואוי, אל תשאלו איזה ניתוח היה לה לשיר "רק קו שמש אחד").
היא לימדה אותי ספרות מוגבר. למי שלא יודע, בספרות מוגבר קוראים ספרים בנושא מוגדר. הרבה ספרים. ושירים. הנושא שלנו היה משפחה. נושא טעון ביותר, בעיקר כשאתה בגיל ההתבגרות. היא הצליחה לגעת בכולם. לא סתם אני תמיד טוענת שהספרות פותחת ומפתחת את הנשמה. זה מה שהיא עשתה.
שנים אחר כך, כשלמדתי ספרות באוניברסיטה, פגשתי לא מעט מבוגרי בית הספר שלי. כל התלמידים שהגיעו מבית הספר שלי, אבל כולם, היו תלמידים שלה. ואם זה לא אומר משהו על האדם שהייתה, על המורה שהייתה, אני לא יודעת מה כן.

דליה גם הייתה המורה שאיתה היה ברור שאפשר לדבר. אני לא יודעת לספר על אחרים, אני יכולה לומר שלי לא היה קל ופשוט בתיכון. ממש לא. דליה תמיד הייתה שם בשבילי. כתבנו אחת לשניה מכתבים, דיברנו בטלפון, היא מעולם לא הסתירה את הספור האישי שלה, לא היה שם את הדיסטנס שאומר "את יכולה לספר לי הכל, אבל לא תדעי את הדברים האיומים והנוראים שלי".
פעם, בתקופה קשה שעברתי, כשעוד הייתי תלמידה שלה, היא כעסה עלי נורא ואמרה לי "בת זונה". אני הייתי בשוק מהשפה שלה, אבל פגעתי בה. והקשר נפגע. ושוקם. כי היא הייתה כזו. אדם דוגרי, שאומר הכל, גם אם היא לא אמורה להגיד.

לא היה בינינו קשר בעשור האחרון. אני התמודדתי עם דברים, היא התמודדה עם דברים. אנשים נוטים להתרחק עם הזמן. ובשנתיים האחרונות לפעמים חשבתי עליה, וחשבתי מה הייתה אומרת אם הייתה רואה מה שיצא ממני, אם הייתה מרוצה, בטח הייתה אומרת לי משהו.

אתמול דליה נפטרה.
עצוב לחשוב שהיא כבר איננה. אין עוד הרבה אנשים כאלו. אין עוד הרבה מורים כאלה.
יהי זכרה ברוך.
אני לא אשכח אותה לעולם.

היחסים ביני לבין הדת אינם קרובים, בלשון המעטה.
בשנים האחרונות אני מוצאת עצמי מתענגת על דברים מסוימים, אבל נרתעת בה בעת מ"נציגי היהדות" כביכול, כל אותם לובשי כיפה ו/או שטריימל.
מסיבה זו בעיקר לקח לי זמן להגיע לספר הזה, שכל כולו סובב סביב דת, מסורת ולובשי כיפה.

מעשה באלחנן ואמיר, שני תלמידי ישיבת הסדר, שחייהם סובבים סביב הלימוד בחברותא, שאלות על אמונה, יחסי בנים בנות והמון חלומות.
אלחנן, גיבור הספר, הוא במידה רבה נער שלא התבגר. הוא חושש ממגע עם נשים, בעיקר כי הוא לא רוצה לחשוף את רגשותיו. הוא למעשה בוחר מרצון להשאר "כלוא" בתוך הלימודים.
מולו, כעזר כנגדו, ישנו אמיר, המתחבט בנושאי אהבה, דן רבות ברגש ולא חי רק ב'אוהלה של תורה'.
יום אחד מגלים אמיר ואלחנן ספר ישן ומרופט על שולחן הלימוד שלהם. הספר פותח פתח לתעלומה גדולה, שתרעיד נפשות ותעביר אותנו, הקוראים, בתקופות שונות בתולדות ישראל.
תוסיפו לזה ניחוח ירושלמי, עולם מחשבים ודת, ותקבלו תערובת שירושלמים, בעבר או בהווה, יהנהנו בראשם (עם לא מעט הנאה) לאורך הקריאה כולה.

בסיכומו של דבר, ספר חביב למדי, שכולל דמויות צבעוניות, דוגמת פרופסור זיגל ש"הפסיק לנהוג אחרי שבוע אחד, שבו התנגש במעקה בטיחות ובשני עמודי חשמל שונים בשכונת מגוריו" (ע"מ 51), שמאפשר הצצה לחייהם הסודיים של אותו מגזר, שמבחינתי לפחות הנו נסתר ולא ברור" "הלימוד בחברותא הוא סטארט אפ של העולם היהודי. האפשרות להתנגח עם מישהו אחר, שחושב בראש שלך אבל לא בדיוק, מחדדת את הדיון ומחייבת אותך להבהיר את המושגים" (עמ' 25), ועד לשנאה היוקדת (ואגב, במציאות היא הרבה יותר יוקדת) של אוהבי המחשבים ל"שרלטן הזה גייטס! אנחנו נעשה משהו טוב פי אלף!" (עמ' 38).

ויש גם מלחמה-שכמעט-הייתה-אבל-לא, ונהג צבאי שמקטר שבוע על ארגזי תה ויסוצקי שמסתובבים אצלו באוטו ואיש לא דורש אותם, רק כדי לגלות שויסוצקי הוא שם הקוד למפות הגזרה הדרומית 😆

מבולבלים?
גם אני.
זה בדיוק החסרון הגדול של הספר הזה. הוא מתפרש על פני יותר מדי תחומים: גם התאבדות וגם גיוס חירום, גם אהבה וגם דת, גם שואה וגם מחשבים.
חבל על פיזור העלילה, שירחיק (והרחיק) לא מעט אנשים מהספר.
אבל אין ספק שיש כאן כשרון, ואת הספר הבא של הסופר ברור לי שאקרא.

פלורה מאד אהבה את הספר.
אביבה הרבה פחות.

חיים נבון, יש לומר הרב חיים נבון, הנו יליד 1973, גדל באלקנה ולמד בישיבת ההסדר הר עציון. מכהן כרב קהילה במודיעין. כתב ארבעה ספרי עיון בנושא יהדות. זהו ספרו העלילתי הראשון.

לסיכום,
(נהנתי מאד מהספר, הפיזור בעלילה שיגע אותי ולא אהבתי את הסוף)

אבל באמת, קראו את הפרק הראשון, ותחליטו לבד.

831/ חיים נבון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
198 עמ'