ארכיון פוסטים עם התג "מודן"

לצבוע בשחור

יום שישי, 9 באוקטובר, 2009

"נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית"… מכירים את השיר?

במקרה שלנו, ג`וזי היא בחורה בלי בית. היא מה שנקרא באנגלית "White Trash". היא ברחה מהבית, היא אוהבת מוזיקת פאנק. הכי בעולם היא אוהבת את החבר שלה, מייקל.
מייקל הוא הבחור הטוב. הוא בנם של נגנית פסנתר עולמית וסופר מפורסם, תלמיד הארווארד.
הם נפגשים בזמן שמייקל נמצא במרד הגדול מול הוריו: הוא עוזב את הלימודים בשביל לצייר, מסרב לקחת כסף מהוריו, נותן לג`וזי למעשה לפרנס אותו.
ואז נעלם. וג`וזי קורסת.

אפשר לומר שזהו ספור חניכה קלאסי. מסע ההתבגרות של ג`וזי מתחיל ביום בו נודע לה על התאבדותו של מייקל. המפגש הטעון עם אמו של מייקל, מרדית`, מטלטל את ג`וזי ומעלה בה תחושות שלא ידעה על קיומן.

מבחינתי, הדמות הכי מעניינת בספר הייתה מרדית`, על תקן החמות הקלאסית. היא עושה את המוות לג`וזי, מטלטלת אותה ולא נותנת לה לברוח מהמציאות אל הסמים והשתיה. הבעיה היא, שזו הדמות היחידה שאפשר להזדהות איתה באמת.
לספר הזה הגעתי כי מאוד אהבתי את "הרדוף לבן" (כן, הוא יותר טוב באנגלית, וכן, הספר הרבה הרבה יותר טוב מהסרט). יש לפיטץ` את היכולת להכנס לקרביים של הדמויות ולגרום לנו להזדהות איתן.
הבעיה היא, שאחרי X עמודים הדבר היחיד שבא לי לעשות היה לצעוק "הבנו! הוא מת!! צאי מזה!!!"
לצבוע בשחור/ ג`אנט פיטץ`
מאנגלית: דפנה בן יוסף
הוצאת מודן, 2008
391 ע"מ

המפענחים

יום רביעי, 30 בספטמבר, 2009

 

בימים בהם כל אדם את הישר בעיניו יעשה, וכל יום נרצח/מוכה/נאנס אדם בארץ, נראה לי שאנחנו צריכים אדם כמו הארי בוש, בלש משטרה שבאמת אכפת לו.

הארי הוא בלש במחלק רצח במשטרת LA. אחרי שלוש שנים של פרישה מאונס הוא חוזר לעבוד במשטרה, הפעם במחלקת התיקים הלא מפוענחים. לא יכולתי שלא להמנע מהמחשבה על כל הפרשיות הלא מפוענחות בארץ, ובכלל- כל עניין הפשע בהחלט היה באוויר במהלך הטיול שלנו. אחת הסיבות העיקריות לטעמי לתחושת אי הבטחון שיש לאזרחים היא העובדה שיש יותר מדי חקירות פתוחות- בין אם מדובר בנערה צעירה שחיכתה לאוטובוס ונעלמה, בין אם במועדון ההומו-לסבי, ובין אם "סתם" זקנה שחטפה מכות. "הבושה הכי גדולה שלנו, כל התיקים האלה. כל הקולות האלה. כל אחד מהם הוא כמו אבן שנזרקה לאגם. הגלים ממשיכים לנוע כל הזמן בין האנשים. משפחות, חברים, שכנים. איך העיר שלנו נראית כשכל כך הרבה גלים, כל כך הרבה קולות, נשכחו ביחידה הזו?"
עמ` 13

כאמור, הארי עובד עכשיו במחלקת התיקים הלא מפוענחים. הפעם עליו לפתור תעלומת רצח של נערה ממוצא מעורב שנרצחה בשנת 1988. מלבד הפענוח, שהולך ומסתבך בפוליטיקה הפנימית של משטרת לוס אנג`לס שרדופה עדיין ברוחו של רודני קינג, אנו נחשפים גם לשבר הגדול של המשפחה שנשארה מאחור- מה קורה להורי הנרצחת. האם הם שורדים? האם אפשר להמשיך לחיות כשטרגדיה כזו מכה בך?


זהו ספרו הראשון (אבל לא האחרון!) של מייקל קונלי שאני קוראת. אהבתי את הפירוט המדוקדק של תהליכי החקירה.

נקודה נוספת לטובתו של הספר הוא שהנסיך, לא חובב ספרים במיוחד, התחיל לקרוא את הספר ואף התעקש לסיים אותו. הוא טען שהספר "עצבן אותו". אני מניחה שזה בגלל עודף הפרטים.

יש לי עוד המון מה להגיד, ועד כמה הספר נגע לי בנימים חבויים של יחס החברה למשפחה, יחס המשטרה, בתי המשפט, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר, ולכן אומר רק שהספר בהחלט `יושב` על צומת דרכים מעניינת ומעוררת תהיות.

לסיכומו של דבר, ספר מתח לא כבד, מעניין, בהחלט שווה קריאה.
לרונית הייתה דעה מעט יותר מסוייגת.

המפענחים/ מייקל קונלי
מאנגלית: רוני בק
הוצאת מודן, 2009
339 ע"מ

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

הדרך

יום שני, 27 ביולי, 2009

גבר הולך לו בדרכים, מלווה בבנו יחידו. האוויר בחוץ מחניק, אפור וקר. פיו ואפו מכוסים במסיכה כדי להשמר מזיהום האוויר.
גבר וילד הולכים להם בדרך. אנחנו לא יודעים איך קוראים להם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהם באמריקה, ושהם רוצים להגיע לדרום. אל הים.

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

התפוררות

יום שני, 22 ביוני, 2009

למה נשים הופכות להיות זונות?

"נשים רבות רוצות להפוך לזונות. חלקן רואות את עצמן כסחורה יקרה וחושבות שהםן צריכות למכור כל עוד המחיר גבוה. אחרות חשות שלסקס אין  משמעות משל עצמו פרט לכך שהוא מאפשר לאנשים להרגיש את ממשותו של גופם. כמה נשים בזות לקיומן ולחוסר המשמעות של חייהן העלובים ורוצות להשיג אישור באמצעות השליטה במין, ממש כמו גבר" (עמ` 150).


זהו ספורן של שתי נשים, יוריקו וקזואה. שתיהן בוגרות תיכון יוקרתי ביפן, שתיהן עבדו בזנות. שתיהן נרצחו, בהפרש של כשנה, על ידי אותו הרוצח. זהו גם ספורה של אחותה הגדולה של יוריקו, אשה חסרת שם ותכונות (מלבד מרירות רבה) המספרת את ספורן, ואת ספור הנשים כולן.

יוריקו ואחותה הן בנות תערובת, תוצר של אם יפנית ואב שוויצרי. במקרה של יוריקו, הדבר הפך אותה ליפייפיה מדהימה- "היא היתה ילדה שגורלה, מההתחלה, ייעד אותה להיות שונה. המזל יכול לזרוח באור יקרות על אישה כזו, אבל הצל שהוא מטיל הוא ארוך ואפל, זה היה בלתי נמנע שהאסון יכה בסופו של דבר" (עמ` 12).
קזואה היא יפנית "רגילה". שלושתן לומדות בתיכון היוקרתי, בו מציצים ביוריקו בסקרנות בשל יופיה הרב, צוחקים על קזואה שאינה מודעת לחוסר הפופולריות שלה, ובעיקר- לא מתייחסים למספרת, שאינה יפה ו/או חכמה במיוחד. היא מתעבת את אחותה, בטענה ש"בשביל נערה, ההופעה החיצונית יכולה להיות דרך רבת עצמה לדיכוי. לא משנה כמה נערה היא נבונה, כמה כישורים יש לה, לא ניתן להיפטר מהגישה הזאת. שכל וכישרון לעולם לא יוכלו להתחרות בנערה מושכת" (עמ` 52) ואת כל חייה בסופו של דבר, היא תחיה בצלה של האחות החיה-מתה.

ביפן, חברה שמרנית המעודדת התנהגות נורמטיבית וממוצעת, יופיה של קזואה הוא גרוטסקי וקיצוני מדי, בדיוק כמו רצונה של יוריקו לשאת חן. ולרן נגזר על שתיהן לחיות בשוליים, לא משנה מה. נראה כי נגזר גורלן להיות "מפלצות", זו הדרך היחידה לגאולה- דרך המין שדוחה את החברה והנורמות הצבועות שלה, ומאפשר לנשים להיות חזקות שכן "גברים חיים על פי חוקים שהם המציאו לעצמם. ובין החוקים האלה יש חוק שקובע שנשים הן רק מוצר שגברים יכולים להחזיק בו. בת שייכת לאביה, רעיה לבעלה" (עמ` 122).

למרות שהספר מוצג כמעין ספר מתח, הרי שיותר מכל הוא ספר שמציג את חייהן של נשים קצת שונות. זה לא ספר שמאפיין בהכרח את החברה היפנית, שכן ניתן למצוא נשים שכאלו בכל חברה, ובכל ארץ.

לא יכולה להגיד שאני ממליצה, או שלא. הספר לא השאיר עלי שום רושם מיוחד.

"התפוררות"/ נאטסואו קירינו
מאנגלית: בועז וייס
הוצאת מודן, 2009
479 ע"מ

ישנן בנות

שבת, 20 ביוני, 2009

בשנת 2002 פורסם הספר "טוב במיטה", ונכנס אצלי לפנתיאון הספרים האהובים. כי מה יותר טוב משמנה שנונה שאינה מסתירה את אומללותה כדי לשפר את אומללותה של שמנה אחרת?

בתחילת "טוב במיטה" היינו, קני ואני, שתי רווקות מזדקנות, שמנות, ללא בעל (כאן אמורה להגיע האנחה הפולנית). בסוף "טוב במיטה" קני מצאה עצמה עם ילדה (העונה לשם ג`וי), עם רופא מסוקס ורגיש (העונה לשם פיטר) שאוהב אותה "just the way you are", ועם התמוטטות עצבים ברמה פעילה זו או אחרת, ואני מצאתי עצמי במיטה עם הררי קלינקס משומשים.

עברו שנים. גם אני כבר התחתנתי עם גבר מסוקס ורגיש (שלא עונה לשם פיטר) שאוהב אותי ברמות מטורפות, גם אני עוברת התמוטטויות עצבים כאלו ואחרות. ואז הגיע "ישנן בנות".
כמו שלא תרצו לפגוש שוב את האקס המיתולוגי שלכם, כך חששתי לקרוא את "ישנן בנות", ספר ההמשך. אבל הסקרנות אכלה אותי.

מתברר שיש המשך ל"והם חיו באושר ועושר". יש חיים אחרי. קני עדיין נשואה לפיטר, חיה איתו ועם בתם ג`וי, שהופכת מהר מאוד לבת – עשרה עקשנית, שנונה וחכמה (קצת כמו קני, דבר שמשגע את אמה) בפרבר בפילדלפיה. כמו כל אמא יהודיה כשרה, היא מתעסקת בהכנת לביבות בבית הכנסת, בתכנון מסיבת בת המצווה של ג`וי, בנסיון למצוא פונדקאית כדי להביא לעולם ילד לפיטר, ובעיקר- בנסיון להסתיר מג`וי את הספר שכתבה 12 שנה קודם לכן (ממש לאחר שהספר הקודם הסתיים) ובוגוללה את כל ספור חייה החושני (פחות או יותר).

אין כאן איזו עלילה קורעת. יש כאן, כמו ב"טוב במיטה" התמודדות לא פשוטה עם כמה נושאים לא פשוטים. עניין הגודל עדיין קיים ברמות שונות ומשונות (ג`וי שונאת את הציצים הגדולים של אמא שלה לדוגמא), יחד עם משפחות מורכבות וגירושים, וסודות מהעבר, ויחסי אמהות – בנות  ו…. החיים בעצם.

פעם המדד שלי לספר טוב היה אם אני בוכה בו. בספר הזה בכיתי. אמנם פחות מב"טוב במיטה", אבל עדיין מצאתי עצמי בסוף הספר במיטה עם קלינקס משומשים. הפעם לא עם הרים. גבעה אחת או שתיים.

לסיכום, אם את "טוב במיטה" הייתי מסווגת כספר שגם גברים שמנים יוכלו להזדהות עמו, ולו במעט, הרי ש"ישנן נשים" הוא ספר נשים קלאסי. לא הרבה מעבר.

והערה אחת לסיום: לאורך כל העלילה נטען כי קני הוציאה ספר העונה לשם "ילדות גדולות לא בוכות".מאחר ויצא ספר כזה (בהוצאת ידיעות אחרונות), מאת סופרת שלפי בדיקה לא מעמיקה שעשיתי אכן קיימת, אולי כדאי היה לחשוב על שם אחר לספר?

תוספת מאוחרת: בעקבות הפרסום פנתה אלי דורית בריל-פולק, וכך כתבה: אני מתרגמת הספר. זהו הספר השני של ויינר שתרגמתי. אני חייבת לציין שזהואחד הספרים היותר חביבים שתרגמתי בזמן האחרון.אני אוהבת את ההומור שלה ואתה"נקודה היהודית" שבספריה. בעניין תהייתך על השם "ילדות גדולות לא בוכות",עורכת הספר העירה את תשומת ליבי לכך שקיים ספר בשם זה, אבל החלטנו שחבללשנות שם קליט כל כך רק בגלל שתורגם לעברית ספר בשם זה. קורה שקיימיםספרים הנושאים את אותו שם, זה לא נורא.
בברכה, דורית בריל-פולק

ישנן בנות/ג`ניפר ויינר
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2009
378 ע"מ

good grief

יום שני, 8 ביוני, 2009


זהו ספורה של סופי סטנטון, שאחרי שלוש שנות נישואים לאיתן, מגלה יום אחד שהפכה לאלמנה. מאחר שלטענת סופי אין שום הגיון בעובדה שהיא אלמנה בגיל 36, היא לא מסוגלת לעשות מה שמצפים ממנה, להתמודד ולהמשיך הלאה.נכון שבעלה גסס מסרטן, נכון שהיא ידעה שהוא הולך למות, אבל אי אפשר פשוט להמשיך.

היא מחליטה לברוח מחייה ולעבור לעיירה קטנה באורגון, שם גרה חברתה הטובה. היא מקווה שכך לא תתקל בשיחות טלפון שמחפשות את איתן, בדואר על שמו, בחמותה (האיומה בדרכה שלה) שכל הזמן מנסה לסייע.
ברמה מסויימת זה סיפור חניכה: סופי מתחילה את חייה מחדש. ממנהלת חשובה בעמק הסיליקון היא הופכת למלצרית, היא מתנדבת בארגון "אח גדול" (פעם היה ספר כזה, הרבה לפני הריאליטי), ארגון שבאמצעותו היא מכירה נערה צעירה ואמורה ללוות אותה כאחות גדולה, ולמעשה סופי הולכת ומתבגרת תוך כדי. כמובן שברגע המתאים ייכנס גם נסיך חדש לתמונה, ובסופו של דבר הספר הופך להיות סוג של ספר רומנטי, עם הרבה מאוד אווירה מורבידית.

הספר גרם לי לצחוק לא מעט פעמים, וגם לדמוע לא מעט. אני חושבת שכל אחד ואחת יוכלו להזדהות עם סופי. זו לא גיבורה אוטופית ואידיאלית, היא לא איזו נערת חן. היא סתם אדם רגיל שאיבד מישהו שהיה חשוב לו ומנסה להבין איך להמשיך לחיות.

09.07- עדכון: הסבו את תשומת לבי שיצא תרגום לספר, ואכן יש תרגום! לספר קוראים בעברית "שככה יהיה לי טוב", והוא יצא בהוצאת מודן בשנת 2005.

good grief/ Lolly Winston
Warner Books, 2004
357 pp

טוב במיטה- המלצה חמה

יום שלישי, 26 במאי, 2009

קני, עיתונאית שנונה, אך לא מוערכת מספיק (לדעתה), פותחת ביום בהיר את אחד מעיתוני הנשים הפופולאריים ומגלה שהאקס שלה כתב עליה. הוא קרא לזה "לאהוב אישה גדולה". היא שקלה להרוג אותו, אבל במקום זה העדיפה לאכול עוד "בן וג’רי’ס". 

"טוב במיטה" הוא סיפור על אישה רגילה, שחיה את חייה, ומתמודדת, כמו כולנו, עם תסביכים קטנים וגדולים. זהו סיפור על אישה שמנה, אבל הרי זה לא ממש משנה, נכון? כי כמעט לכל הנשים היום, לכל מי שאני מכירה לפחות, יש את תסביך "איך אני נראית ולמה לעזאזל לא המציאו את הפטנט שיקטין אותי בחצי".

זה סיפור על כל אחת (ואחד?) מאתנו, שחיה בתחושה שהיא יכולה יותר. להיות יותר יפה, יותר רזה, יותר מוכשרת. שחיה בתחושה לא נוחה עם עצמה וזהו גם הסיפור שלי, ושל כל אחת מאיתנו, שמעולם לא היינו שלמות אם איך שאנו נראות. בעיקר, זהו סיפורה של קני, שהתעוררה בוקר אחד וגילתה שכל הדברים שהדחיקה ולא התעסקה איתם כל החיים, לפתע פתאום מדפקים על דלתה; זה התחיל עם ברוס, האקס המיתולוגי, שהעדיף להעלות את כל הזיכרונות על דפי העיתון, המשיך באביה הנעלם, שמעולם לא התייחס אליה כמו שהגיע לה, ובעיקר – זו הייתה היא מול בבואתה המשתקפת במראה.

את "טוב במיטה" קראתי כי בעצם, גם אני אישה גדולה. למה להשתמש במכבסת מילים – אני אישה שמנה. לא פשוט לחיות במאה ה-21 כשמנה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, בכיתי. בכיתי, כי ראיתי שם את דמותי. על כל התסכולים והשטויות שלא יאמנו שאנחנו מכניסות לעצמנו לראש. 

גם צחקתי, כי בתוך כל העצב הזה, היו, ויש, לא מעט רגעים של הומור עצמי משובח למדי. צחקתי כי יש גבול כמה אפשר לבכות, אבל תמיד אפשר לצחוק. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, התחלתי להעביר אותו לכל החברות שלי, מבלי להתחשב בהיקף המותניים שלהן. 

"טוב במיטה", מוגדר כ"ספר נשים". אין ספק שהוא אכן ספר נשים. לא כי הוא מתעסק ברומנים ובשאר הבלים, אלא כי ג’ניפר ויינר מצליחה להבין בדיוק מה מפעיל אותנו, וגורמת לנו להבין את זה.

טוב במיטה/ג’ניפר וינר
תרגום
: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2002
344 עמ’

העצמות המקסימות- המלצה חמה

יום שני, 11 במאי, 2009

"שם המשפחה שלי היה סלמון, כמו הדג; ושמי הפרטי סוזי. כשנרצחתי, ב-6 לדצמבר 1973, הייתי בת ארבע עשרה." (עמ` 7).
זהו ספורה של סוזי, שנרצחה בגיל 14 על ידי שכנהּ, מר הארווי, שלא נתפס מעולם.
את הספור היא מספרת בעודה מתגוררת, באופן פסטורלי לחלוטין, בגן עדן קטן שיצרה לעצמה בשמים.

אל תבינו לא נכון. זה ספר לא פשוט לקריאה. החל מספור התקיפה של סוזי: "התחלתי לעזוב את הגוף שלי; התחלתי לגור באוויר ובשקט" (עמ` 15), דרך התמודדות משפחתה הקרובה עם היעלמה ועם מותה.

זה ספור התפוררותה של משפחה בצל הטרגדיה: "ביתנו נראה כמו כל בית אחר ברחוב, אך היה שונה מכולם. לרצח דלת אדומה מדם, שבצידה האחד הכל לא מובן ולא סביר בעיני הזולת" (עמ` 182) .
אביה, היחיד שחושד במר הארווי, נתקל בחומות בצורות של זלזול בתחושותיו מאחר והוא האב המתאבל: "למה אנשים כל כך סומכים על המשטרה? תהה אבי בלבו. למה לא לסמוך על האינסטינקטים?" (עמ` 115).
אמה הולכת ומתרחקת מאביה עד שיום אחד היא פשוט עוזבת אותו ואת ילדיה הנותרים ויוצרת לעצמה חיים חדשים.
אחותה לינדזי, שלנצח תצטרך להתמודד עם העובדה ש"אנשים הסתכלו על לינדזי ודמיינו לעצמם ילדה מדממת" (עמ` 105), "בגיל ארבע עשרה התרחקה ממני אחותי לתוך מקום שמעולם לא הייתי בו. בחומות המין שאני פגשתי היו אימה ודם, בחומות המין שלה היו חלונות" (עמ` 113). ואחיה הקטן שגדל בצל הטרגדיה, ומצליח לחוש בה לפעמים.

זה ספר עצוב. עצוב לחשוב על חיים שבוזבזו, על רוצח שממשיך להסתובב חופשי. סיבולד, כפי שטענתי בפוסט קודם, נוטה לעשות את זה לאנשים, לתת להם אגרוף בבטן.
בסוף השנה אמור לצאת לאקרנים סרט המבוסס על הספר, ואין מצב שלא אראה אותו.
מומלץ מאוד.
העצמות המקסימות/ אליס סיבולד
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2003
288 ע"מ.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ