 |
הפעם, תאמינו או לא (ומי שמכיר בטח לא יאמין…) נכתב הפוסט בידי הנסיך:
אתחיל בגילוי נאות:
שלא כמו זוגתי, אינני חובב קריאה מושבע ועל כן מעטים הספרים שאני קורא, ומעטות ההזדמנויות לכך.
לכן גם איני מתיימר להיות מבקר ספרים מקצועי, וכל שאני כותב להלן הן חוויותי כקורא מתחת לממוצע.
בסוף השבוע ולכבוד הנופש הבא עלינו לטובה, נתנה לי הברבורה ספר מתח עברי (ולא מתורגם – כמו בפעמים הקודמות).
מבחינה טכנית לחלוטין, כבר בעמודים הראשונים שמתי לב שהשימוש בשפה מצא חן בעיני הרבה יותר מאשר בספרים מתורגמים.
בהחלט אשתדל לתת משקל יתר לספרות מקור בהמשך דרכי כקורא.
לעומת זאת הסגנון של המספר, השופט אורי דולב, העיק עלי לאורך כל הדרך עד העמוד האחרון.
דולב מוצא עצמו נאשם במשפט רצח, כשיש לו הרבה מה להסתיר, ובאופן אירוני ממוקם בצדו האחר של החוק ממה שהיה רגיל כל חייו.
אולי זוהי דרכם של שופטים (למזלי איני מכיר אף שופט), אך לדעתי הוא טורח יתר על המידה בתיאור רגשותיו ומחשבותיו באופן שמעלה חשד שמא כ-30 אחוז מתוכן הספר הוא רק מילוי וריווח של העלילה, על מנת למשוך זמן ולהרוויח עמודים ולכרות עוד כמה יערות גשם.
כמו בכל עלילת מתח-רצח קלאסית, החשוד העיקרי בעיני הקורא והחוקרים משתנה לסירוגין והראיות נחשפות לאט לאט על מנת ליצור פיתולים בלתי צפויים בקו העלילה.
היה לי נחמד לקרוא קצת על מערכת המשפט בארץ, ועל יחסי המשטרה – הפרקליטות – ובתי המשפט.
מצאו חן בעיני הקישורים בין התפתחויות העלילה לבין אלו שקורים באופרות, אותם אני מכיר מילדות (אמי חובבת אופרות).
אולי היה לי מזל של מתחילים, אך חשדתי במעורבים האמיתיים ברצח כבר מאמצע הספר, וברוצח האמיתי כמה פרקים לפני הסוף.
ויכול להיות שפשוט הרמזים המטרימים לא היו חבויים מספיק טוב, או שהמוטיב של יחסי אב-בן (או אם-בת) הבהב מתחילת הספר כמו אור נאון מקולקל.
אבל מה אני יודע? קיבלתי 60 בבגרות בספרות, וגם זה רק בזכות העובדה שהמקצוע נפל בהגרלה
…
…
לסיכום זהו בהחלט ספר שמתאים לחופשה קצרה, או לטיסה למי שקורא מהר.
כן כדאי לקרוא למי שאוהב מתח, ואין לו כבר 90 ספרים אחרים שמחכים על המדף….
את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.
משחק הראיות/ליעד שהם
הוצאת כנרת, 2009
287 ע"מ