ברבורה בהתהוות

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)

לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".

במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.

מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו.
מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד.
ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.

לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף.
בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?

מעניין הספר הזה.
העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר  של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).

אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.

גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.

לסיכום,
 לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.

בית היולדות/ דריה מעוז
הוצאת כתר, 2010
287 עמ'

טוב, מזמן לא כעסתי עד כדי כך. אבל היום אני כן. והסיבה לכעס היום היא ההצעה הזו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי לפי איברי הגוף שלי. ההחצנה של הגוף, תגיד כל פמיניסטית מתחילה, מתחילה בציצים ונגמרת קצת יותר דרומה. או בקיצור- "אשה היא בת אדם, ורק אחר כך ציצים מהלכים". כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לנושא אחד, קטן, קטנטן- סוגיית הציצי והחלב, או בעברית צחה: האם את אמא טובה או אמא רעה.

מעולם, מעולם, מעולם לא קיבלו הציצים שלי נפח שיחה כל כך לא מבוטל כמו שהן קיבלו מאז שנכנסתי להריון. אחרי הברכה המסורתית תמיד תגיע השאלה "ואת מתכוונת להניק, נכון?".
יש אווירה כזו באוויר. גברים לא מבחינים בה, וגם אם כן, הם לא באמת מבינים אותה.
יש אווירה כזו באוויר, לפיה "הטבע יודע מה טוב", ולא משנה שאנחנו לא ממש חיים לפי חוקי הטבע ביומיום.
יש אווירה כזו באוויר, שכדי שהילד שלך יהיה בריא, מוצלח, אולי אפילו יחיה, הוא חייב לינוק. אין שום אופציה אחרת. לא טוב לך עם זה? בעיה שלך. רצית להיות אמא, תתמודדי.

קשה להסביר את הלחץ למישהו מבחוץ. אפילו לנסיך אני מתקשה להסביר את הלחץ.
בבוקר שלמחרת הלידה הצמידו לי את העולל לציצי. הוא ינק. היה חיבור. הייתי מאושרת. הידד, אני אמא טובה! אז הנקתי, ולפעמים (רק לפעמים) גם נהנתי מזה. הילד גדל, וצמח, ולא שבע ממה שנתתי לו, אז נתתי גם תחליף.
וכל הזמן, בכל מקום, "את מניקה?"/"את צריכה להניק יותר!"/ "זה בריא לילד שתניקי"/ "להניק להניק להניק!" 👿 . 

אמהות טריות הן קהל שבוי לכל דבר. הן שבריריות הרבה יותר מאיך שהן נראות.
אף אחד לא אומר לאשה, לא מסביר לה באמת, שאחרי הריון יגיע תינוק. עד שכבר למדנו איך לחיות עם ההריון, פתאום יש עוד אדם קטן שצריך טיפול.
שלא תבינו לא נכון, תינוק= אושר. העולל הקטן הכניס יותר אושר לחיי מכל דבר אחר, כולל הנסיך, אבל על כל מילימטר של אושר, נכנס סנטימטר של פחד.
כי הכל מפחיד פתאום. ולכי תדעי אם את עושה את הדברים הנכונים, אם את גורמת לו אושר, אם את עושה משהו טוב, או שאת צריכה כבר לשריין לו מקום אצל פסיכולוג הילדים המוצלח שגר לא רחוק ממך.
ולכל אחד, מכל מקום, יש מה להגיד. תמיד יהיו הערות (וגם הארות) על הצורה שאת מלבישה את הילד, על הצורה שבה את מכסה אותו, על הצורה שבה את מחתלת אותו, אבל הכי הכי נוגע, הכי הכי מטלטל, זו ההנקה. כי נשים תמיד תהיינה חסרות בטחון בהקשר הזה.
את לא באמת יודעת מה קורה שם, בתוך הציצים האלה. את לא באמת יודעת אם יש שם מספיק חלב בשביל הילד. ועזבו אותי מהאמירה "בסוף הכמות מסתדרת". כי זה לא נכון. לא תמיד. לפעמים הכמות נשארת רבע ממה שהילד צורך, ואת לא יכולה לדעת את זה אם לא תנסי דברים אחרים.
ולפעמים את ממשיכה לתחליפי חלב, ולפעמים את עוברת לשאיבה (ובמאמר מוסגר- אם כשהנקת הרגשת קצת כמו פרה חולבת, תחשבו איך מרגישה אישה שלשני שדיה מחוברות משאבות יניקה ששואבות את החלב. בואו נאמר שזו לא הייתה שעתי היפה כאדם), ולפעמים את סופרת את הימים עד לסוף שלושת החודשים המקודשים (ההמלצה הגורפת היא להניק מינימום שלושה חודשים- כי שלושת החודשים הראשונים הם המשמעותיים ביותר), ואז מפסיקה, כמוני.

העולל עדיין גדל, וצומח, והוא כבר יותר דומה לעוג מאשר לעולל, וההנקה כבר מזמן מאחורינו, אבל עדיין אני מקבלת מבטים מאשימים, ועדיין יש בי את המקום הקטן הזה שמתכווץ כשאני אומרת "לא, אני כבר לא מניקה".

אין לי ציצים גדולים. האמת, אם תשאלו את אחותי, סביר להניח שהיא תאמר שיש לי ציצים קטנים. אני אישית מעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגברית הזו משתי בלוטות שומן בגוף.
אבל דבר אחד אני יודעת. אלו הציצים שלי, ומה שבהם זה שלי. אז עזבו אותי בבקשה, ועזבו את הציצים שלי!

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'