 |
מתן דיאמנט הוא תלמיד כיתה י"ב. הוא דעתן, חושב, פילוסוף חובב, וכדרכם של בני שמונה עשרה, הוא לא ממש מוצא את עצמו. הוא מטופל באמא חולת סרטן. אין לו באמת חברים. הוא חולה סוכרת שרוצה להתגייס.
אליענה היא בת 54. מתן הוא בן 18.
על פניו יש כאן את הספר המנצח: יש מורה אידיאליסטית שלא מהססת לעמווד לצד התלמיד ולא לצד המורה, יש רומן בין אשה מבוגרת לבחור צעיר, נער אפילו. יש כאן מפגש בין אנשים בודדים. ברור שזה ספר להיט. חייב להיות.
או שלא.
זה אחד הספרים שממש עצבנו אותי. עצבנה אותי הגישה הפופוליסטית על כל תחלואי מערכת החינוך (נכון שיש תחלואים, אבל כמה אמירות פופוליסטיות אפשר). עצבנו אותי תאורי המין התכופים. מין לא אמור למלא חורים בעלילה, אלא לקשט אותה. עצבנה אותי דמותה של אליענה, האשה שכל כולה שקועה בעצמה.
ובעיקר, עצבן אותי הנסיון, שיתכן ונמצא בראשי בלבד, לכתוב סיפור דומה ל"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר. ב"הנה אני מתחילה" מתפתח רומן בין מיכאלה, מורה לספרות בת עשרים ושש, לריבי, תלמידה בת ארבע עשרה. בשני המקרים מדובר ברומנים אסורים. בשני המקרים מדובר בשני ילדים/בני נוער שלא מוצאים את עצמם יותר מדי בחברת בני גילם. בשונה מ"הנה אני מתחילה", בו תחושת הניצול ברורה (לפחות לי) בעיקר בשל גילה הצעיר של הילדה, כאן תחושת הניצול כמעט ואינה קיימת.
לתחושתי, יוסי סוכרי לקח את פנטזיית הנעורים על המורה מהשיר "לוח וגיר" קצת רחוק מדי.
אפשר לקרוא את הפרק הראשון.
לא תקין רומנטית/ יוסי סוכרי
הוצאת חרגול, 2009
165 ע"מ