ארכיון פוסטים עם התג "כנרת"

פוסטים חדשים יותר »

חפרפרת אחת בגינה

יום שני, 13 ביוני, 2011

קראו לי משוגעת, אבל אחד החלומות הראשונים שלי לגבי העולל הקטן היה שהוא ואני נשב יחד במיטה הגדולה ונקרא ספרים (מהאבא כבר התייאשתי מזמן…).
ונדמה שהגיע הזמן להתחיל. אבל לכו תמצאו ספרים שיעניינו עוללים בני חודשיים וחצי…

בשביל זה בדיוק יש סופרת כמו גו'ליה דונלדסון.
אני מודה ומתוודה, אני אישית מאוד אוהבת את ספריה, ובעיקר את "טרופותי". כאחת שמגדירה עצמה, כן כן עדיין, כבת ארבע ורבע, יש לא מעט קסם במילים הנשזרות היטב באיורים המקסימים, ולכן כששמעתי על ספרה החדש, "חפרפרת אחת בגינה", קפצתי על ההזדמנות להעשיר את מדף ספרי הפעוטות בביתנו.

מעשה בחיות העובדות בגינה, עבודה המאפשרת לפעוט ללמוד לספור. האיורים גדולים וצבעוניים, והילדון שלי, שלמרות גאוניותו הרבה אני בספק אם הבין כל מה שהקראתי, היה מרותק אליהם.
אני אוהבת ספרים כאלו, שכל ילד יכול למצוא משהו אחר בהם, ובעיקר- ספרים שמאפשרים לילדים ללמוד בלי שהם ירגישו שהם לומדים- וזו הרי הלמידה הטובה ביותר.

ורק הערה אחת: למרות שהתרגום הנו חביב למדי, אין מה לעשות- הספר בשפת המקור הוא בחרוזים מוצלחים הרבה יותר

הספר מומלץ לבני 3+, למרות שמנסיון שלי גם ילדים קטנים (הרבה הרבה יותר קטנים) יכולים להנות ממנו.

לסיכום,
(כי באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב…)

חפרפרת אחת בגינה/ ג'וליה דונדלדסון
איורים: ניק שרט
One mole digging a hole/ Julia Donaldson
מאנגלית: יעל גובר
הוצאת כנרת, 2011

תגיות: , , , , , ,
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | תגובה אחת »

אריה הספריה

יום חמישי, 1 באפריל, 2010

כשהייתי ילדה, פחדתי עד מאד מהספרנית השכונתית. היא הייתה רעה, היא צעקה עלי, אמרה לי "שששששששש…." כל הזמן, ובעיקר צעקה עלי שאני קוראת ספרים לא לגילי, או כשהפרתי את אחד מאלף ואחד הכללים הקיימים.
זה לא שהיא הייתה כל כך מרושעת, אלו הכללים שהיו מאוד מאוד (מאוד!) חשובים לה.

אבל מה קורה כשהחיים מזמנים הפתעות?
מה קורה, אם, לדוגמא…. ייכנס לספריה פתאום… המממ… אריה?
האם יש בכלל כלל האוסר על כניסת אריות? האם לאריה מותר לשאוג בספריה? ומה קורה כשהאריה מפר את הכללים? למישהו יש את האומץ להוציא אותו בכלל?

לספריה של גברת דפני נכנס פתאום אריה.
גברת דפני, אם תהיתם, היא אשה מאוד מסודרת וקפדנית. אם תרצו, דפני היא דמות הספרנית הקלאסית. היא לבושה תמיד חליפות מחוייטות, משקפיה מסודרים תמיד על אפה, היא אוסרת לרוץ בספריה ולצעוק.
כמו כל ספרנית, גם לגברת דפני לא ממש אכפת מי נכנס לספריה שלה כל עוד הוא מציית לחוקים, אפילו אם מדובר באריה.

לאט לאט הופך האריה לבן בית בספריה. הוא מנקה אבק בעזרת זנבו, הוא מלקק מעטפות למשלוח למאחרים, ובקיצור, כמו שכל האנשים בספריה אומרים, לא ברור איך הסתדרו בלעדיו. אבל מה קורה כשיום אחד הוא חייב להפר את הכללים? האם הוא יגורש מהספריה?

הספר עצמו הוא ספר מקסים, לא רק לילדים, ולא רק לחובבי ספריות.
הכתב הוא גדול, יש לא מעט מלל בכל דף, כך שהייתי מגדירה אותו לבני 5+.
ספר שמדבר על גבולות, על כללים ועל מה שביניהם. על ההבדל בין המצוי והרצוי ועל הפעלת שיקול דעת, כי כמו שגברת דפני אומרת, לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים….

היום, לשמחתי, הספרניות (ואני אחת מהן, מודה באשמה;-) ), קצת פחות עושות "שששש", וקצת יותר מנסות לחייך, אבל לכו תדעו מה יקרה אם יכנס פתאום אריה……

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (כי הוא מקסים, כי הספרנית הזכירה לי נשכחות, וכי גם אני רוצה אריה כזה 🙂 )

אריה הספריה/מישל קנודסן
Library Lion/ Michelle Knudsen
איורים: קוין הוקס
מאנגלית: אירית ארב
הוצאת כנרת, 2008
דפים לא ממוספרים

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות הגיל הרך, קראתי | 6 תגובות »

התאבון לספרים

יום שלישי, 5 בינואר, 2010

זוכרים את הימים בהם לא הבחנתם בין ספרות יפה לסתם ספרות חביבה שלא מותירה רושם?
זוכרים את התחושה הזו שלכם, בזמן שאתם קוראים ספר ומבינים ש"זהו זה- זה ספר טוב באמת"?
"בתחילה היו הזלילות שלי גסות, הוללות, לא ממוקדות, חזיריות- מבחינתי, פה מלא פוקנר היה זהה לפה מלא פלובר- אם כי די מהר התחלתי להבחין בהבדלים הדקים" (עמ` 26).

פרמן הוא כזה. הקטן מבין שלושה עשר (!) אחים, אמא אלכוהוליסטית שלא מתייחסת אליו, וחנות ספרים משומשים במרחק יריקה.
בין ספר לספר מחפש פרמן את מה שכולנו מחפשים- מישהו שיאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל יש בעיה אחת.

פרמן הוא עכברוש. ואף אחד, כך מתברר לפרמן, לא אוהב עכברושים.

מה נשאר לאדם (או לעכברוש במקרה הזה) בחייו כשאין איש סביבו, רק הספרים מסביב. ופרמן שלנו, שכל חייו גדל במחסן ספרים ישנים, שוקע יותר ויותר בעולמם של הספרים.
"יש פעמים שאני רוצה לחשוב שאת הרגעים הראשונים שלי במאבק הקיום ליוו קרעים של מובי דיק, כמו במצעד ניצחון. זה אולי יסביר את המזג ההרפתקני והמוקצן שלי. בעתות אחרות, כשאני מרגיש מנודה וחריג במיוחד, אני משוכנע שידו של דון קישוט הייתה במעל" (עמ` 15).

בסופו של דבר גם פרמן מוצא אדם שיאהב אותו, אבל בשלב הזה העלילה כבר הייתה פחות מעניינת.

על פניו- הספר קסים, מיועד בעיקר לתולעי (ותולעות) הספרים שבינינו, כי בין השורות בולטת אהבת הקריאה, אבל כמו בהרבה מקרים בהם יש גימיק (ע"ע "הכלב היהודי"), הגימיק מתפוגג עם הזמן.

זה לא ספר שנשאר המון זמן, זה ספר שמיועד לגרום לחיוך.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.

גם גלי אהבה את הספר, ומורי היה הרבה פחות סלחני ממני.

לסיכום:

(או במילים 2.5 ברבורים מתוך חמישה)

פרמן/סם סוואג`
Firmin/ Sam Savage
מאנגלית: ארז אשרוב
איורים: פרננדו קראהן
הוצאת כנרת, 2009
160 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 10 תגובות »

משחק הראיות- פוסט אורח

יום שני, 4 בינואר, 2010

הפעם, תאמינו או לא (ומי שמכיר בטח לא יאמין…) נכתב הפוסט בידי הנסיך:

אתחיל בגילוי נאות:

שלא כמו זוגתי, אינני חובב קריאה מושבע ועל כן מעטים הספרים שאני קורא, ומעטות ההזדמנויות לכך.
לכן גם איני מתיימר להיות מבקר ספרים מקצועי, וכל שאני כותב להלן הן חוויותי כקורא מתחת לממוצע.

בסוף השבוע ולכבוד הנופש הבא עלינו לטובה, נתנה לי הברבורה ספר מתח עברי (ולא מתורגם – כמו בפעמים הקודמות).
מבחינה טכנית לחלוטין, כבר בעמודים הראשונים שמתי לב שהשימוש בשפה מצא חן בעיני הרבה יותר מאשר בספרים מתורגמים.

בהחלט אשתדל לתת משקל יתר לספרות מקור בהמשך דרכי כקורא.

לעומת זאת הסגנון של המספר, השופט אורי דולב, העיק עלי לאורך כל הדרך עד העמוד האחרון.

דולב מוצא עצמו נאשם במשפט רצח, כשיש לו הרבה מה להסתיר, ובאופן אירוני ממוקם בצדו האחר של החוק ממה שהיה רגיל כל חייו.

אולי זוהי דרכם של שופטים (למזלי איני מכיר אף שופט), אך לדעתי הוא טורח יתר על המידה בתיאור רגשותיו ומחשבותיו באופן שמעלה חשד שמא כ-30 אחוז מתוכן הספר הוא רק מילוי וריווח של העלילה, על מנת למשוך זמן ולהרוויח עמודים ולכרות עוד כמה יערות גשם.

כמו בכל עלילת מתח-רצח קלאסית, החשוד העיקרי בעיני הקורא והחוקרים משתנה לסירוגין והראיות נחשפות לאט לאט על מנת ליצור פיתולים בלתי צפויים בקו העלילה.


היה לי נחמד לקרוא קצת על מערכת המשפט בארץ, ועל יחסי המשטרה – הפרקליטות – ובתי המשפט.

מצאו חן בעיני הקישורים בין התפתחויות העלילה לבין אלו שקורים באופרות, אותם אני מכיר מילדות (אמי חובבת אופרות).

אולי היה לי מזל של מתחילים, אך חשדתי במעורבים האמיתיים ברצח כבר מאמצע הספר, וברוצח האמיתי כמה פרקים לפני הסוף.
ויכול להיות שפשוט הרמזים המטרימים לא היו חבויים מספיק טוב, או שהמוטיב של יחסי אב-בן (או אם-בת) הבהב מתחילת הספר כמו אור נאון מקולקל.
אבל מה אני יודע? קיבלתי 60 בבגרות בספרות, וגם זה רק בזכות העובדה שהמקצוע נפל בהגרלה…


לסיכום זהו בהחלט ספר שמתאים לחופשה קצרה, או לטיסה למי שקורא מהר.

כן כדאי לקרוא למי שאוהב מתח, ואין לו כבר 90 ספרים אחרים שמחכים על המדף….


את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

משחק הראיות/ליעד שהם
הוצאת כנרת, 2009
287 ע"מ

תגיות: , , ,
שייך לקטגוריות ספרי מתח, קראתי | 16 תגובות »

הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

יום ראשון, 15 בנובמבר, 2009

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי עיון, פסיכולוגיה, קראתי | 15 תגובות »

ילדי המלך/קלייר מסוד

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו"

מעטים הספרים בעלי האג`נדה הכל כך ברורה כמו הספר הזה- ספר שנועד לכל אלו שלא מבינים עד כמה נכונה הטענה לפיה גיל ההתבגרות הולך ומתארך, עד כמה ההתבגרות נסחבת לתוך שנות העשרים, מוזמן לקרוא את הספר הזה.

מרינה היא בתם של מארי ואנאבל, הוא פובליציסט חברתי מפורסם, היא עו"ד שעוזרת לילדים בסיכון.
מרינה שונאת להיות "הבת של". היא שונאת את העובדה שמציעים לה עבודה רק כי היא הבת של מארי. היא מתעבת את העובדה שיש לה חוזה לספר (בעיקר בזכות היותה הבת של), ולכן גם לא ממש רוצה לסיים אותו.
היא שונאת את העובדה שיש לה "דד-ליין" לכתיבת הספר, אחרת היא תאלץ להחזיר את המקדמה (שביזבזה כבר לפני שנים). היא לא מצליחה לכתוב באמת. אז היא חוזרת לבית ההורים. שם היא בטח תוכל לכתוב, או לפחות היאוש יהיה שם יותר נוח.
היא לא באמת מבינה למה חברתה הטובה, דניאל, דוחפת אותה לעבוד, ולמה חבר טוב אחר, ג`וליוס, רוצה להשקיע את זמנו בבן זוגו במקום בה.
היא לא מבינה. ברור שזה כי אף אחד לא מבין כמה קשה להיות הבת של.
כבר ציינתי שמרינה אוטוטו בת 30?

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא."

פרדריק "בוטי" מחליט להיות אינטלקטואל. הוא חכם מספיק, הוא חכם כל כך שהוא יכול לוותר על הרווארד כי הוא מבין עד כמה מערכת ההשכלה קלוקלת ולא באמת חותרת ללמידה.

אמא שלו מעצבנת אותו. היא לא מבינה שהוא לא כמו כולם, מה היא מצפה שהוא יעשה? ילך וימלצר? הוא חייב ללמוד! הוא אוטודידקט.
הוא יודע שברגע שהוא יגיע לניו יורק, לבית דודו האינטלקטואל הכל יהיה בסדר. אז יעריכו אותו באמת.

בניו יורק שלפני תום עידן התמימות, חודשים מעטים לפני 11/09, חייהם של מרינה, בן דודה פרדריק "בוטי", דניאל, ג`וליס, מארי ולודביק הולכים ומסתבכים האחד בתוך השני.

בסופו של דבר, טוען הספר, העולם הוא אימפוטנט לחלוטין: הילדים לא רוצים לגדול, ההורים חוששים לגדל.
"למארי תווייט היתה מעט מאוד סבלנות בשביל זה. פתאום ראה את בתו כמפלצת שהוא ואנאבל יצרו- הם וחברת השפע. הוא עמד לפתוח כ"כשאני הייתי בגילך…" אלא שלפתע שמע את קולו של אביו בתוך ראשו, מדקלם את המילים שהוא נשבע לעצמו- הוא זכר זאת, את כעסו- שלעולם לא יאמר לילדיו" (עמ` 84)

אף אחד מהגיבורים בספר לא גורם לך להתלהב ממנו, אין אף גיבור שיכולתי להזדהות איתו. רוב רובם של הגיבורים הם ילדותיים, אנוכיים, צרי מוחין ובקיצור- ילדים. זה לא אומר שהספר רע, אלא שהגיבורים לא חביבים במיוחד.
אבל העיר ניו יורק משתקפת מכל עמוד ומכל דף, ולאוהבי NY זה בהחלט נקודת יתרון.

ספר לחובבי ניו יורק.
למי שמתעניין- פתיח הספר.

ילדי המלך/קלייר מסוד
מאנגלית:גרשון גירון
כנרת, 2009
496 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 11 תגובות »

רסיסים

יום ראשון, 19 ביולי, 2009

פולין. יעקב, ילד בן שבע משחק בביתו. יחד עמו נמצאים בבית אביו ואמו, ואחותו הגדולה והיפה בלה. ילד בן שבע מתחבא, מתוך משחק, ברווח שבין הטפט לקיר. ואז נפרצת הדלת. כשהכל משתתק, הילד יוצא החוצה. "רציתי לגשת אל הורי, לגעת בהם. אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי לדרוך על הדם שלהם" (עמ` 11).
שבועות לאחר מכן יוצא הילד יעקב מהיערות בהם הסתתר, ומתקרב לאדם שחופר ברחוב. האיש מסתכל עליו, ויעקב, מתוך בכי, "צעקתי אל הדממה את המשפט היחיד שידעתי לומר ביותר משפה אחת, צעקתי אותו בפולנית ובגרמנית וביידיש, מכה באגרופי על חזי שלי: יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך" (עמ` 15).
יעקב מוצא בית חדש, אצל אתוס, הארכיאולוג היווני. יחד איתו הוא מתמודד עם הכיבוש הגרמני ביוון, עם שיקום הערים החרבות, נודד עמו למונטריאול, ונשאר עמו עד למותו בטרם עת.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ

תגיות: , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 4 תגובות »

שטן

יום חמישי, 11 ביוני, 2009

דמיינו לעצמכם שאתם פסיכיאטרים בארה"ב של שנות ה70`. ועכשיו דמיינו לעצמכם שיום אחד מגיע אליכם מטופל חדש, רהוט, בטוח בעצמו, מעניין. יש איתו רק בעיה אחת: הוא חושב, בעצם בטוח, שהוא השטן.
 
זהו ספורו של קאסלר, המתואר באופן כה מחמיא כבר בתחילת הספר: "קאסלר מעולם לא איבד את התקווה, שהיות תזדמן לו בדרכו האשה שנועדה להיות בת זוגו. וכיוון שתקוותו של קאסלר הייתה גם שלאשה זו יהיו שדיים גדולים מאוד, הוא פסע כשעיניו קבועות בגובה החזה"(עמ` 13). קאסלר הוא נער שעשועים שבאיזשהו שלב עובר התמוטטות עצבים, מתאשפז, ומגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר בה הוא יוכל לשכוח את כאביו היא לטפל בכאבים של אחרים, ולכן הוא הופך להיות פסיכיאטר.
 
הוא פוגש את ויטה, האהבה הגדולה של חייו, האהבה שתביא להרס עולמו. הוא אוהב אותה. מאוד. בלשונו של המספר (השטן): " הוא חשב שהתנהגותה המוזרה היתה הדבר החביב ביותר, שהוא ראה מעודו. ככל שהצלחתי להבין, זוהי תסמונת נוירולוגית שכיחה המתגלה אצל בני אדם מאוהבים. אי אפשר לטפל בזה"| (עמ` 105).
במקביל הוא מתחיל לטפל בפציינטים בבית חולים פסיכיאטרי, וכך הוא נתקל בליאו זליק, שמפגשו עם השטן מתואר בצורה הבאה: "זליק המתין כמה דקות בדממה המטרידה. לאחר מכן ניקה את גרונו ודיבר אל הטראנסדיוסר. "אני פרופסור ליאו זליק," הוא אמר בהיגוי ברור מאוד. "הלו, מה העניינים?" "אני השטן," עניתי לו. "הלו, מה העניינים איתך?" (עמ`  62).
 
לא אכנס לכל פרטי העלילה, אני יכולה לומר שהעלילה מבוססת על חמש דמויות עיקריות, שמתנקזות לקאסלר: ויטה, ליאו זיטוק, סם זאלזו- המנטור והמדריך של קאסלר, לופה אשתו של ליאו זיטוק שתהיה בשלב מסויים אשתו של קאסלר, וכמובן- השטן.
 
הספר הזה הצחיק אותי מאוד. המספר (כאמור השטן) הוא ציני מאוד, שלא מהסס לצחוק על דבר. לא על האהבה, לא על המין, ובעיקר- הוא צוחק על אנשי הטיפול השונים.
יש בספר גם כמה אמיתות שנכונות גם להיום, בין השאר על הדיאלוג התרפויטי:
"אתה קורע את הישבן כדי להגיע למערכת יחסים נפלאה כזאת עם המטופל, וברגע שהגעת אליה, אחרי שהוא שפך את נשמתו בפניך, אתה אומר לו שכל זה היה רק כאילו. אתה קשב שכיר ותו לא. אתה לא חושב שזה שטני?" (עמ` 210).
ואמירה אחת שנכונה כל כך לצערי גם היום:  "הפסיכיאטריה המודרנית מוציאה אותי מהתמונה: להתנהגות רעה, לאנשים אנוכיים, לבני אדם הרסניים ולא זהירים במתכוון, אין עוד משמעות. כולם הפכו לליקויים של אישיות גבולית ולתסמונות נרקסיסטיות אנטי- חברתיות אופייניות, שצמחו כתוצאה מטראומות ילדות וכימיית מח מעוותת" (עמ` 438).
 
אני אוהבת מאוד ספרים שעוסקים בשיח התרפויטי ובאופן כללי בדמות המטפל. אני גם אוהבת ספרים שהם ציניים במידה, ומצחיקים מספיק שאצחק עם עצמי כשאני קוראת. 
ואם באהבה עסקינן, אסיים בפתק שכותבת ויטה לקאסלר ביום שנחתם הגט ביניהם: "אם כבר מדברים עליך, עניין אותי לשמוע על מחשבותיך בעניין סיום חייך. זה לא בהכרח רעיון רע" (עמ` 421).
 
מתברר שהספר הוסרט לסרט (טוב, זה היה הכרחי אני מניחה) שהוקרן בצורה מצומצמת בלבד. לסרט קוראים "carzy as hell".
מחבר הספר, ג`רמי לווין, הוא פסיכולוג.
 
שטן/ ג`רמי לוון
מאנגלית: נירה צפריר
הוצאת כנרת, 1984
448 ע"מ.

תגיות: , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 13 תגובות »

אחת משלוש

שבת, 21 במרץ, 2009

הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת מכל שלוש תאנס במהלך חייה. הקורבנות מדברות לעיתים קרובות על תחושת הדחיה החברתית שהן חשות אחרי האונס. שאיש לא תומך בהן, שהן עצמן מרגישות אשמות.

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009.
400 ע"מ.

תגיות: , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 2 תגובות »

פוסטים חדשים יותר »