ברבורה בהתהוות

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

אז אכן, הדמויות הן אותן דמויות: בילבי היא עדיין יתומה ג`ינג`ית ופרועה, בעלת לב ענק שמורדת בכל הנורמות החברתיות ועושה מה שהיא רוצה, והיא עדיין מלווה במר נילסן הקופיף ובסוס (שאותו היא מרימה להנאתה למרפסת הבית), טומי ואניקה הם עדיין הילדים המנומסים שגרים לידה והופכים להיות חבריה. העלילות משעשעות מאוד ובהחלט הצליחו להצחיק גם אשה צינית ונרגנת שכמותי, וחזרתי לזמן קצר לילדות.

הספר כתוב באותיות גדולות, דבר שאמור להקל על ילדים בקריאה. האיורים מקסימים, והדבר היחיד שלא אהבתי בספר היה ששינו את הסוף. בזמנו הייתה בילבי יתומה מאמה, ואביה נעלם לו בלב ים. בסוף הוא חוזר, כמלך הילידים, ובילבי בוחרת להשאר עם חבריה. בגרסא הנוכחית, לבילבי אין את אפשרות הבחירה. אביה מעולם לא חוזר.

ולמען החיוך:
"לא היה לה לא אמא ולא אבא, ולמען האמת, זה היה ממש נחמד, כי לא היה מי שיגיד לה ללכת לישון דוקא בשיא הכיף, ומי שיכריח אותה לבלוע שמן דגים למרות שהיא מעדיפה לאכול סוכריות טופי" (עמ` 7)
"מה פתאום יש לך סוס במרפסת?" שאל טומי[…] "אמממ", אמרה בילבי מהורהרת, "במטבח הוא רק יפריע, ולא נוח לו בסלון" (עמ` 17)
"לוח כְּפֶפֶל" (עמ` 41)
"לחשוב שפרה יכולה להיות עקשנית כמו פר" (עמ` 83)
וכמובן- "שמי בילבילוטה צידניה וילון- גיליה נענע-מסלסלה בת-אפרים גרב- ברך" (עמ` 54)

אם אתם רוצים לקרוא עוד על בילבי- ניתן לקרוא מאמר עליה כאן או כאן